ל"ג בעומר (או: ל"ג לעומר, בלשון עדות הספרדים), 33 ימים בספירת העומר, חל בי"ח באייר. ל"ג בעומר אינו מוזכר במקרא או במשנה.
בימים שבין פסח ועד עצרת (שבועות) מתו עשרים וארבעה אלף מתלמידי רבי עקיבא על שלא נהגו כבוד זה בזה (יבמות סב ב). בל"ג בעומר פסקה המגפה ומכאן השימחה. ימי ספירת העומר הם במקורם כימי שמחה, והריהם כחול המועד ארוך בין חג לחג, אך ברבות הימים נעשו לימי אבל בשל תלמידי רבי עקיבא שככל הידוע מתו ממחלת האסכרה. יש המייחסים לסיבת מיתתם את איסור לשון הרע. עונשם נועד לכפר על חטאי האומה כולה, בימי העומר נהוג שלא להסתפר או להתגלח ולא נערכות בהם שמחות. יום ל"ג בעומר מותרים איסורים אלו. יש חוקרים שמוצאים בל"ג בעומר קשר למרד בר-כוכבא.
מדורות ל"ג בעומר בל"ג בעומר נוהגים להדליק מדורות. מנהג זה מקורו בהילולת רבי שמעון בר יוחאי (רשב"י) להדליק מדורות ולהרבות באור, כביטוי לשמחה. כן נוהגים להדליק נרות בבתי הכנסת לזכר רבי שמעון בר יוחאי ולזכרם של צדיקים אחרים.
סיבות נוספות להדלקת מדורות: א. ביום זה נעצרה המגפה של תלמידי רבי עקיבא, הדליקו לזכרם נרות נשמה 24 אלף נרות, ואלה יצרו מדורות.
ב. אש גדולה שהקיפה את מיטת הרשב"י בעת פטירתו.
ג. האש היא סמל לאחדות כי מחברת בהיתוך מתכות, ויש בכך אנטיתזה לאירוע פירוד הלבות שבן תלמידי רבי עקיבא.
ד. רשב"י ביקש שישמחו ביום פטירתו והאור היה מרובה יותר מבשאר ימות השנה מאחר שהשמש השהתה שקיעתה.
יומא דהילולא בספרים מופיע שרבי שמעון בר יוחאי נפטר בל"ג בעומר, וגילה רזי תורה על ערש דווי יותר מבחייו. לכן נערכת ביום זה ההילולא לזכרו. הילולא בארמית היא יום שמחה וגם יום כלולות.
האר"י ותלמידיו, מקובלי צפת, נהגו לעלות על קברות רשב"י ובנו אלעזר במירון עוד במאה ה-18, ובמאה ה-19 נקבע המנהג בסידור התפילה. ברבות הימים התפתחה "הילולא דרשב"י" סביב ציון קברו. היא מאופיינת בתהלוכה, בהדלקת אבוקות, מדורות, ריקודים, ותספורת ראשונה של הילדים בני השלוש ליד הקבר ("חלאקה").
בתפילת שחרית של ל"ג בעומר מקיפים שבע פעמים את חצר בית-המדרש, כשבידי המתפללים ספרי תורה. יש המרבים בלימוד ספרי קבלה, האידרא של ספר ה"זוהר", וקריאת פרקי תהילים ו"תיקון".
התנא בר יוחאי, היה אחד מחמשת תלמידי רבי עקיבא. הוא חיבר את ספר הזוהר, וביום ל"ג בעומר הוסמך להוראה, התחתן וגם נפטר. למד מפי רבי עקיבא בתקופת מאסרו בידי הרומאים (פסחים קיב א). לאחר כישלון מרד בר-כוכבא בקיסר אדריאנוס (שלט בקיסרות רומי ב-117-138) ומות תלמידי רבי עקיבא, היה רבי שמעון בר יוחאי אחד מחמשת התלמידים ש"העמידו תורה" (יבמות סב ב). גזירות הקיסר הרומי ומות הקדושים של רבי עקיבא הביאו את רבי שמעון בר יוחאי לידי שנאת רומי ותרבותה ולהתנגדות לשלטונה (שבת לג ב). הוא סירב להשלים עם תוצאות המרד, ועקב התבטאויותיו נגד שלטון רומי נידון למוות. יחד עם אלעזר בנו הוא נמלט למערה בגליל, שם שהו, מבודדים מן העולם, 13 שנה. בתקופה זו נתגבשה השקפתו בדבר חשיבותו הרבה של לימוד התורה. לאחר שיצא ממחבואו לא צורף רבי שמעון בר יוחאי לסנהדרין באושא, אולי מפחד הרומאים, ואולם כעבור זמן-מה, משפג תוקף גזר דינו , השתתף במשלחת חכמי ארץ-ישראל לרומא, שפעלה לביטול הגזירה נגד ברית המילה והצליחה בכך (מעילה יז א-ב).
אישיותו הנערצת, היותו "מלומד בנסים" (מעילה יז ב), סגפנותו ושנות התבודדותו, עשו את רבי שמעון בר יוחאי - מאז תקופת הגאונים - לדמות מיסטית, הנושאת עמה מסורות משיחיות ואפוקליפטיות. למשל, משנתפרסם ספר הזוהר, במאה ה-13, ייחסוהו המקובלים לרבי שמעון בר יוחאי.
זוגות רבים רוצים להינשא דווקא ביום זה. ונוהגים שסגולה למי שמתארס בחודש אייר ונישא בל"ג העומר, שלא יתגרש לעולם.
חץ וקשת מנהג עתיק יומין לשחק בחץ וקשת. רמז לדברי רבי שמעון בר יוחאי לרבי אליעזר בנו בספר "הזוהר" שהמשיח יתגלה ברגע שתיראה הקשת בשמים בשלל צבעי אורות. מימי הביניים נהגו בקהילות רבות לצאת ליערות ולשדות, לשחק בחץ וקשת ולערוך תחרויות ספורט. טעם נוסף: בימי הרשב"י לא נראתה הקשת בשמיים וביום עלותו למרום היתה קשת. רמז לכך המילה "קשת" שווה בגימטריה ל-805 כמניין רשב"י.
בין גזירות מלכי רומא על ישראל היה האיסור ללמוד תורה, והאמהות היהודית שדאגו שבניהן ילמדו תורה ציידו אותם בספרים, וכדי להטעות את הרומאים - גם בקשתות ובביצים מבושלות שנצבעו כך שתיראנה כמו חיצים, וכך הסבירו את הפסוק "ללמד בני יהודה קשת".
התנועה הציונית ראתה בל"ג בעומר סמל למאבק הלאומי, והנהיגה ימי ספורט ומחנאות בל"ג בעומר. השבוע בו חל ל"ג בעומר מצויין בצה"ל כשבוע הגדנ"ע (גדודי נוער), שדגלם הוא חץ וקשת. בפעם השלישית מצויין השנה יום זה כיום ההצדעה למערך המילואים.
מנהגי האבלות הנוהגים בספירת העומר בטלים ביום זה ונוהגים להעמיד בו חופות ולהסתפר, כביטוי לשמחה. נוהגים לגזוז, לרוב על-ידי תלמיד-חכם, את שערות הילדים הקטנים שמלאו להם שלוש שנים, ולהשאיר את הפאות שבשני צידי הצדעות האסורות בגילוח, על-פי הפסוק "לא תקיפו פאת ראשכם ולא תשחית את פאת זקנך". המילה חלאקה שאולה מן הערבית, ופירושה תספורת.
