עובדה: "יהודית" יש רק אחת, "דמוקרטיות" יש הרבה. מכאן המסקנה ברורה: קודם כל "יהודית", אח"כ "דמוקרטית". על זה צריך להוסיף את הנתון העובדתי הבא: אין עוד מדינה בעולם, זולת ישראל, שיש עליה איום קיומי. ולכן הפסיקה של בג"צ, והחקיקה העתידית בנושא "חוק האזרחות", חייבים להיגזר מהנתון הזה, ומההגדרה: "יהודית דמוקרטית", לפי הסדר הזה.
בניגוד למה שתקוע לרבים בראש, ישראל איננה "מדינת הגירה". יהודי העולם שהתקבצו ובאו מארבע כנפות תבל, לא היגרו הנה, אלא "עשו עלייה". ישראל הינה "מדינת עולים".
אם ישראלי שהחליט לבנות את חייו באוסטרליה, הוא מהגר, הרי שיהודי שמחליט לעזוב את צרפת ולהקים כאן את ביתו הינו "עולה חדש".
עכשיו עובדות: מדינת ישראל חייבת "משהו" ליהודים שחיים בנכר. יהודי שירצה לעלות עם משפחתו או בגפו, חובתנו לקלוט אותו. זה החוק. מדינת ישראל לא חייבת כלום לפלשתיני שחי בעקבה, שכם, או עזה. ולכן, אם ירצה להגר לישראל, אין עלינו שום חובה לקבלו, אפילו יינשא לאזרחית ישראלית. יהודיה או פלשתינית - זה לא משנה. חסימתו מתבקשת.
אם ניתן להגדיר את האירנים כ"דורשי רעתנו", הרי שאת הפלשתינים צריך להגדיר כ"דורשי אדמתנו". והדרישה הזו כוללת את הבית של אהרן ברק, והאדמה שעליה הוקם הבניין שבו הוא עובד. זה מאוד מצער לומר, אבל נשיא ביהמ"ש העליון, פסק את פסיקתו בנושא הזה, כאילו הוא חי בשוויץ.
והדרישה הזו ל"פלשתין הגדולה", היא הסיבה הראשית למרחץ הדמים בין שני העמים. במילים פשוטות, אם הפלשתינים מגדירים אותנו כ"האויב הציוני", ברור שמתוך ההגדרה הזאת, מבצבצת הגדרתם הם כ"אויבי הציונים". אז אנחנו צריכים לאשר כניסתם של אנשים המשתייכים לאויבנו? מה קרה, השתגענו?!
רצה הגורל, וחלק מהעם הפלשתיני הינם אזרחים ישראלים. גם אם אהרן ברק יצרח: בעיני העם - עד שלא ייכון שלום מלא, הם לא יהיו אזרחים שווים במאה אחוז. זאת לא דעה, זאת עובדה. מפני שהם חלק מאויבינו. יובהר ויודגש: אני לא אומר שערביי ישראל הם אויבינו, אלא חלק מאותו עם שרואה בנו אויבים. זאת הסיבה אגב, שלמרות אזרחותם, הם לא משרתים בצבא, מפני שאין זה הגיוני, שמול אויבינו נציב את אחיהם.
(רוב) ערביי ישראל שונאים את המדינה ואוהבים את הארץ. מבחינתם, זה לא אותו דבר. בדיוק כמו שהיהודים בליל הסדר מקיימים את מצוות "והגדת לבנך", שבה ההורים "מספרים לילדיהם ביציאת מצרים", הפלשתינים משני צידי הגבול ב"יום הנכבה" יספרו לילדיהם את סיפור גזילת אדמתם, גירושם ועקירתם מבתיהם ומכפריהם.
מבחינתם, אומות העולם "הניחו" את מדינת ישראל על אדמה פלשתינית. העובדה שהם לא הצליחו למנוע את הקמתה, היא חרפה שמבעבעת בעצמותיהם. ועד שהאדמה לא תוחזר לבעליה, הם ינסו בכל דרך אפשרית להחליש את אחיזתנו כאן. נכון לעכשיו, בכוח זה לא כל כך הולך. מה עושים? מחפשים טריקים.
זה מאוד פשוט: מחתנים שניים שחיים משני צדי הגבול. אחרי החתונה, יתאמץ הזוג הצעיר לגור במדינה שהם מגדירים - "גזענית". ולדידי, מי שמרצונו החופשי, מעדיף לחיות ולגדל ילדים במדינה עוינת, ולחוש כאזרח סוג ב' - אני חושד בכוונותיו. הרי יש להם אלטרנטיבה שבה יחושו כאזרחים שווים.
מי שמכיר ערבים יודע: הזוגיות שלהם מתגבשת בשיטה שונה ממה שמקובל אצלנו. שם אין דבר כזה "זוגיות" בטרם נישואין. רוצה לומר: אסור לצעירים רווקים לצאת לבלות ביחד. מאחר שמדובר באותו עם, ולפעמים במשפחות חצויות, ההורים הם שמחליטים לזוג הצעיר - ויאללה חתונה. כמעט ואין סירובים. לפני חודש שמענו על סירוב של צעירה ישראלית (אחות של רופא) להינשא למי שהוריה הועידו לה, וזה נגמר בלוויה.
טעו אנשי הפרקליטות כשהניחו על שולחנו של ביהמ"ש את התירוץ הביטחוני. היו צריכים לקרוא לילד בשמו: מדובר במימוש זוחל של מה שהם מכנים "זכות-השיבה", שהיא מבחינתנו סכנה דמוגרפית. ולמי ששכח, בשם הדמוגרפיה עקרו אלפי יהודים מגוש קטיף וצפון השומרון. ואם בעיני דוברי השמאל, עקירת היהודים היא מחיר מתבקש, אז החיים ברמאללה של זוג פלשתיני צעיר - נשמעים כמו בילוי...
