אצל כל אדם יכול שיתגלה פער בין הרצוי למצוי. פער כזה יכול להיות אמיתי או דמיוני; מבחינת התחושה והתגובה של האדם – זה לא ממש משנה. בכל מקרה התוצאה המיידית הצפויה היא תסכול.
שתי סבות עיקריות לחוויית הפער הזה: אחת, שהרצוי הוא בלתי מושג אובייקטיבית. שתים, שהמצוי נראה רע בלי קשר למציאת האמיתית. כך או כך, הפער הזה מעיד על איזשהו כשל בהערכה העצמית ו/או בתפישת המציאות של מי שחווה את הפער.
כמובן, הפער הזה שבין הרצוי למצוי, לא חייב לתפוס את מכלול האישיות של האדם; הוא יכול להתגלות בתחום אחד או יותר מתחומי האישיות, בעוד בתחומים אחרים המצב הוא תקין, מאוזן. אלא שבנפש האדם כידוע, התחומים מושפעים זה מזה ולא כדאי להתעלם מפער כזה גם אם אינו תופס את כל האישיות.
עד כאן זה תיאור של מצב נפשי שכל אחד עלול להקלע אליו; מכאן ואילך, דרכי תגובה שונות פתוחות בפני חווה הפער. באופן כללי, יש שתי דרכים: דרך קצרה וארכה ודרך ארכה וקצרה. הראשונה מציעה הקלה מיידית בתחושת התסכול אבל שום פתרון בהמשך הדרך; השניה מציעה עבודה קשה ועקבית לאורך זמן, ופתרון בסוף התהליך, אי"ה.
בדרך הראשונה, כל אדם בוחר לו נתיב המתאים לנטיותיו הנפשיות. יש שיתעלם מן התסכול וימשיך בדרכו כאילו לא היה תסכול כי מעולם לא היה פער; בעוד שלמעשה, הוא יחיה בתסכול מתמיד, אבל יכנע בפני מה שנראה לו כאילוץ הנגזר מעובדות החיים, כגזירת גורל ר"ל. לא עולה בדעתו שבידו לשנות את גורלו, ואם כן, הוא מעדיף לחסוך מעצמו את המאמץ.
ויש שיחפש מפלט בשכחה המבורכת. כאן רבים הם נתיבי המילוט ותמיד אפשר להמציא עוד; אפשר להתמכר לשינה, לאכילה, לשעשועים, לאלכוהול, או למה שמקובל מאד בימינו, לחומרים נרקוטיים שונים ומשונים. יש נתיבים נוספים כמובן, אבל נשאיר משהו גם לדמיונם של הקוראים.
בדרך השניה, הדרך שהיא ארכה וקצרה, עמל האדם על צמצום הפער שבין המצוי לרצוי, וזה בשני נתיבים: נתיב אחד הוא בחינה מתמדת של ציפיותיו מעצמו והתאמתן ליכולותיו, כך שהרצוי יהיה משהו שניתן להשיג; שהוא עצמו יכול להשיג. הנתיב השני משלים את הראשון, ועיקרו הוא מאמץ מתוכנן ועקבי בחתירה אל היעד הרצוי.
ההולך בדרך הראשונה בחר בנתיב ההתנגדות הקלה, בברירת המחדל שאינה מובילה לשום מקום טוב.
ההולך בדרך השניה בחר להתמודד, לנסות לנצח, אלא שגם דרך זו רצופה מכשולים. המכשול העיקרי והמסוכן ביותר מסתתר בשלב של סימון היעד שאליו חותרים להגיע.
יכול אדם לעשות את כל ההכנות הדרושות לקראת המסע אל היעד; אח"כ הוא עושה גם את כל הפעולות הנכונות בדרך אל אותו יעד; אם חלילה הוא בחר ביעד הלא נכון, מאוחר מדי יתברר לו לכאורה כי הלך בדרך לא נכונה, וכעת הוא רחוק מן היעד אותו מרחק שהיה בתחילת המסע ואולי אף יותר.
בדרך הטבע, האדם הפרטי מקבל תגובות מן הסביבה; תגובות האמורות לסייע לו בשמירת האיזון בדרך בה בחר. לחברה ולמדינה, אין כל כך תגובות כאלה, אלא אם כן מדובר בקיצוניות נוסח אירן, ועל כן מצבה רגיש הרבה יותר מזה של האדם הפרטי. חוץ מזה צריכים לזכור כי חברה ועוד יותר מדינה, מובלת על-ידי מנהיגים שיכולים להיות נגועים בתסכול מתמיד, ואין כל כך סכוי שהסובבים אותם יעניקו להם תגובות מאזנות, שכן את אלה לא ינעם להם לשמוע. הם מקיפים את עצמם באומרי הן, וכך מרפדים לעצמם את סביבת המחיה שלהם, בעולם הדמיונות.
התוצאה היא שמצעד האוולת ההיסטורי נמשך; מנהיגים ממשיכים להוביל בבטחה אל התהום, תוך עידוד נמרץ מצד מי שאמורים להציג בפניהם את האיפכא מסתברא, ואף לבקר אותם בחריפות בעת שדמיונם האנוכיי משתלט על תפיסת המציאות שלהם.
את הדרך לאיזון בין הרצוי למצוי, מציעות לנו הפרשות שנקרא בשבת זו, בְּהַר סִינַי ו-בְּחֻקֹּתַי.
הדרך גם היא חשובה שתי הפרשות עמוסות בחקים "חברתיים"; זה מתחיל במצוות השמיטה שבמהלכה אין לאיש בעלות על פירות האדמה:
(ויקרא כ"ה) ו וְהָיְתָה שַׁבַּת הָאָרֶץ לָכֶם, לְאָכְלָה--לְךָ, וּלְעַבְדְּךָ וְלַאֲמָתֶךָ; וְלִשְׂכִירְךָ, וּלְתוֹשָׁבְךָ, הַגָּרִים, עִמָּךְ. ז וְלִבְהֶמְתְּךָ--וְלַחַיָּה, אֲשֶׁר בְּאַרְצֶךָ: תִּהְיֶה כָל-תְּבוּאָתָהּ, לֶאֱכֹל.
נמשך ביובל שבא לאחר שבע שמיטות ובו חוזרות קרקעות לבעליהן שנאלצו למכור אותן עקב מצוקה כלכלית:
י וְקִדַּשְׁתֶּם, אֵת שְׁנַת הַחֲמִשִּׁים שָׁנָה, וּקְרָאתֶם דְּרוֹר בָּאָרֶץ, לְכָל-יֹשְׁבֶיהָ; יוֹבֵל הִוא, תִּהְיֶה לָכֶם, וְשַׁבְתֶּם אִישׁ אֶל-אֲחֻזָּתוֹ, וְאִישׁ אֶל-מִשְׁפַּחְתּוֹ תָּשֻׁבוּ. יג בִּשְׁנַת הַיּוֹבֵל, הַזֹּאת, תָּשֻׁבוּ, אִישׁ אֶל-אֲחֻזָּתוֹ.
כמובן, הקב"ה יודע שזה לא כל כך פשוט לאדם לשמור על האיזון הדרוש בין המצוי לרצוי, בין הנטיה להכיר בערך עצמו ולהתנשא על זולתו, לבין המודעות כי ה' הוא האלוקים וכולנו שווים לפניו. על כן הוא פותח את סדרת ההוראות בתזכורת כי אלה ניתנו למשה בהר סיני, באותו מעמד בו התחייבנו כולנו "נעשה ונשמע" ועוד עשינו זאת בשמחה ובלב שלם.
בהמשך, פרשת בְּחֻקֹּתַי מתחילה בהדגשת העובדה שלעולם אין די בעבודה המתמקדת ברובד אחד של חיי האדם:
(ויקרא כ"ו) ג אִם-בְּחֻקֹּתַי, תֵּלֵכוּ; וְאֶת-מִצְוֹתַי תִּשְׁמְרוּ, וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם. ד וְנָתַתִּי גִשְׁמֵיכֶם, בְּעִתָּם; וְנָתְנָה הָאָרֶץ יְבוּלָהּ, וְעֵץ הַשָּׂדֶה יִתֵּן פִּרְיוֹ.
בעבר, דיברנו באריכות על הכפילות הזאת: אִם-בְּחֻקֹּתַי, תֵּלֵכוּ; וְאֶת-מִצְוֹתַי תִּשְׁמְרוּ; עמדנו על כך שאפשר לשמור מצוות בלי ללכת בחקות ה' וזה מצב מאד לא רצוי. הנה עוד אזכורים בפרשה לרעיון זה:
יד וְאִם-לֹא תִשְׁמְעוּ, לִי; וְלֹא תַעֲשׂוּ, אֵת כָּל-הַמִּצוֹת הָאֵלֶּה. טו וְאִם-בְּחֻקֹּתַי תִּמְאָסוּ, וְאִם אֶת-מִשְׁפָּטַי תִּגְעַל נַפְשְׁכֶם, לְבִלְתִּי עֲשׂוֹת אֶת-כָּל-מִצְוֹתַי, לְהַפְרְכֶם אֶת-בְּרִיתִי.
בשני פסוקים אלו יש הדרגה ברורה של הדרדרות עד לרובד הנמוך ביותר ל"ע: לְהַפְרְכֶם אֶת-בְּרִיתִי.
כמה בריתות נכרתו בינינו לבין ה' יתברך וכבר דברנו על כך בעבר; לענייננו, נראה ברור כי כאן מדובר בהפרת ברית הארץ, שכן התוצאה הכתובה בהמשך היא חורבן וגלות ר"ל. לא ביום אחד ולא במהלך אחד מגיעים להפרת הברית הזאת; זה מתחיל בכך שמוותרים על הקשר עם דבר ה' בתורה, וְאִם-לֹא תִשְׁמְעוּ, לִי; נמשך בויתור על המצוות בטענה שהן מיושנות; אח"כ החוקים, אלה שאינם מובנים בשכל, בכלל נראים אז מאוסים בעיני האדם המודרני.
בשלב הזה מחליטים שמשפטי התורה מעוררים גועל; מוטב להעתיק חוקים מגרמניה או מהודו, העיקר לא מהתורה. אח"כ מקפידים שלא לעשות מצוות; שחלילה לא יחשדו בנו שחזרנו לתפיסה הגלותית של היהדות; ואז מגיעים להפרת הברית, לוויתור על הארץ.
וכאן מתגלה התסכול הגדול, זה שהוסתר בכשרון רב זמן ארוך מאד; איך זה שלמרות כל המאמצים שלנו להנתק מן הדרך של התורה, ממצוותיה, מחוקיה וממשפטיה, האנטישמיות (או בשמה החדש, האנטי ציוניות) מתגברת והולכת? איך זה שהגוים מסרבים לראות בנו שווים, ומקפידים לדון אותנו לפי כללים שהמציאו במיוחד עבורנו? בשתי הפרשות שלנו, ביחוד בשניה, פרשת בְּחֻקֹּתַי, יש תשובות מדויקות לתהיות אלו; וכבר ניסח זאת הנביא יחזקאל (פרק כ) והובא בפירוש רש"י לאחד הפסוקים בפרשתנו:
לב וְהָעֹלָה, עַל-רוּחֲכֶם--הָיוֹ, לֹא תִהְיֶה: אֲשֶׁר אַתֶּם אֹמְרִים, נִהְיֶה כַגּוֹיִם כְּמִשְׁפְּחוֹת הָאֲרָצוֹת--לְשָׁרֵת, עֵץ וָאָבֶן.
הרעיון הזה לא הצליח בחוץ לארץ ולא יכול להצליח בארץ. לנו נדמה שמכיוון שאין לנו אלילי עֵץ וָאָבֶן, נבואה זו אינה נוגעת לנו, אם בכלל מתייחסים לנבואות כאל משהו מחייב. אבל אנחנו אכן עבדים לעץ ואבן, לחומריות שביטויה הוא עֵץ וָאָבֶן. זה לא יכול להצליח כי יש הבטחה:
לג חַי-אָנִי, נְאֻם ה' אלקים: אִם-לֹא בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרוֹעַ נְטוּיָה, וּבְחֵמָה שְׁפוּכָה--אֶמְלוֹךְ עֲלֵיכֶם.
אז כדאי מאד שנקבל עלינו את מלכות ה' ברצון וזמן זה, לקראת חג השבועות, אין מתאים ממנו למהפכה תודעתית כזאת.
וכך יהיה רק טוב באמת, ליהודים וגם לכל האחרים.
