היה זה בשנת 1972. עבדתי אז ככתב לענייני הסתדרות ומשק העובדים ב"הארץ". במוקד עבודתי, ובמרכז ההתעניינות של דעת הקהל, עמד הסכסוך הגדול בין רשות הנמלים בראשות חיים לסקוב המנוח, לבין ועד עובדי התיפעול בנמל אשדוד בראשות יהושע פרץ. "הארץ" ואני נקטנו עמדה ברורה לטובת רשות הנמלים, ותקפנו ללא הרף לא רק את הוועד, אלא גם את מזכיר ההסתדרות דאז, יצחק בן אהרון, שתמך בעובדי הנמלים.
המאבק החריף, לא רק בין ההסתדרות לרשות הנמלים, אלא גם, אישית, בין האנשים שהיו מעורבים, משני הצדדים. בן אהרון אמר, לדוגמא, על לסקוב: "מיהו האיש הזה, שרוצה להפוך מאות פועלי נמל לעבדים?". הוא גם התבטא לא אחת נגד פרסומי העתונות בכלל, ו"הארץ" בפרט.
בשיא המאבק, בתקופת מלחמת ההתשה בתעלת סואץ, הופיע בן אהרון בכנס המשמרת הצעירה של מפלגת העבודה, ואמר בין היתר כי "הטייסים נלחמים בתעלה, כדי שפועלי נמל אשדוד יוכלו לשבות". אחד הנוכחים – כיום פוליטיקאי בכיר וידוע – דאג להדליף לי את תוכן דבריו של המזכ"ל. הפירסום, תחת כותרת גדולה שזה היה נוסחה, עורר סערה, שהגיעה אף לכנסת.
גם ראש הממשלה, גולדה מאיר, תקפה את בן אהרון על דבריו. גולדה ודאי תפסה את ראשה ביאוש כאשר עקבה אחרי פעילותו של בן אהרון: הרי היא היתה זו, ששלוש שנים קודם לכן, ב- 1969, החליטה שיהיה מזכיר ההסתדרות. והנה, בא בן אהרון ותוקף את הממשלה, של מפלגת העבודה, בראשות גולדה, על מדיניותה החברתית-כלכלית!
"נאום הטייסים" היה הקש ששבר את גב הגמל, והביא לשיאה את המתיחות בין המזכ"ל לבין צמרת המפלגה והממשלה. בן אהרון, שהפירסום ב"הארץ" הזיק לו מאוד, התגונן, וטען שדבריו "הוצאו מהקשרם", ושבעצם התכוון לומר שחיל האוויר מאפשר לקיים את החיים הדמוקרטיים במדינה, כולל זכות השביתה. הוא גם תקף את "הארץ" על הפירסום.
זמן קצר לאחר מכן, בעוד הסערה בעיצומה, באתי, כמנהגי, לבית הוועד הפועל של ההסתדרות, ברחוב ארלוזרוב בתל אביב, כדי להפגש, כמקובל, עם מדליפים. נכנסתי לאחת המעליות. לתדהמתי, היה בה אדם אחד בלבד: יצחק בן אהרון. פתאום היינו ביחידות, בארבע עיניים, במגרש הביתי של המזכ"ל.
"אוי ואבוי!" – חשבתי – "מה יהיה עכשיו".
יצחק בן אהרון הסתכל עלי, חייך, זקר את אגודלו בתנועת נצחון מקובלת, ואמר באנגלית: "העסקים פורחים, מה?" הוא התכוון, כמובן, לומר, שאני עושה "עסק" גדול מהסכסוך ברשות הנמלים, המספק לי פירסומים רבים וידיעות בלעדיות.
בן אהרון המשיך להסתכל עלי, חייך והפליט בת צחוק. המעלית הגיעה לקומה החמישית המפורסמת, בן אהרון הפטיר "שלום" ויצא. מאותו יום ואילך זכרתי, לאורך ימים רבים, את הרוח הספורטיבית של יצחק בן אהרון.
זכרתי גם איך, עשר שנים קודם לכן, כיהן כשר התחבורה בממשלה. ב- 9 בפברואר 1962 אישרה הממשלה, בישיבה סודית, את הפיחות הגדול ביותר בתולדות המדינה, 67%. בן אהרון התנגד. הוא לא היסס, ולאחר יום-יומיים התפטר מהממשלה. באותן שנים, וגם לאחר מכן, היתה זו תופעה חריגה, ששר בממשלה איננו "נדבק לכסא", נוהג בהגינות עם מצפונו, וכשהוא מגלה שאינו יכול להסכים לצעד כלכלי מסוים – קם ומתפטר, תוך ויתור על הכוח, הכבוד, הוולוו וטובות ההנאה האחרות.
גם צעד זה היה חלק מהרוח הספורטיבית של האיש, שהגיע לגיל מופלג, 100, שמר על צלילות דעתו עד הסוף, אפילו הספיק להצביע בבחירות האחרונות לכנסת ולהגיב עליהן, והלך הבוקר לעולמו.
