לאחרונה (14.5.06) יצאה הלכה חדשה תחת ידו של ביה"ד הארצי לעבודה (ע"ע 34/03,
שפרן נ' אלוש ואח'), ממנה עולה מגמה חדשה בפסיקת בית הדין לעבודה, המתקרבת לפסיקת בתי המשפט האזרחיים, ונפרט:
בשורה ארוכה של פס"ד
הרחיבו בתי הדין לעבודה, במרוצת השנים, את הלכות הרמת המסך אל מעבר לעילות הרגילות שהיו נהוגות בפסיקת בתי המשפט האזרחיים.
פסיקתם נבעה מנקודת מוצא - האופיינית למערכת זו - לפיה
לעובדים יש מעמד מיוחד, באשר הם אינם נושה רצוני (לעניין ההבחנה בין "נושה חוזי - רצוני" לנושה נזיקי", והמשמעויות הנובעות מכך, ראו בהרחבה בפרק 18.1 בספרי:
"אחריות אישית בתאגיד והרמת המסך: דין פסיקה ופרקטיקה", בהוצאת בורסי). לפיכך, כך נפסק על-ידם כהלכה מחייבת, מעמדו המיוחד של העובד, יוצר מצד המעביד רמת אחריות מיוחדת ומוגברת של החברה כלפיו, שמקורה בחובת תום הלב המוגברת כלפיו המוטלת על החברה, במסגרת היחסים החוזיים עם העובד.
זה המקום לציין, כי בניגוד למערכת בתי הדין לעבודה, הרי שמערכת המשפט האזרחי, אשר טיפחה את חובת תום הלב לגדר חובה בסיסית והכרחית, לא הכירה בחובה זו, לכשעצמה, כשיקול להרמת המסך.
ברם, בתיה"ד לעבודה נקטו בגישה שונה ועצמאית, ומכוח פסיקה זו, הרבו להרים את המסך ולחייב אישית את בעלי החברה ו/או מנהליה בתשלום חוב החברה לעובדים, בין אם היו אלו פיצויי פיטורין, תשלום חוב משכורות, או תשלומים נלווים אח'. והנה, בפס"ד
שפרן הנ"ל נשמעת נעימה חדשה, עת ביה"ד הארצי - בראשות כב' השופטת אלישבע ברק - קבע כי "המחשבה לפיה יש לנסות לפתור את בעייתם של העובדים בתאגיד חסר יכולת - חשובה. עם זאת הרמת מסך היא דרך בעייתית מהבחינה המשפטית ומהבחינה המעשית... ספק אם ניתן להרים את המסך בכל פעם שחברה היא חדלת פירעון. הדבר פוגע בהסתמכות של נושים אחרים, בהסתמכות של בעל המניות שחבותו האישית לא תבוא תחת חבותה של החברה... אין לפסול אם כן את הגישה של הרמת מסך למרות שיש להשתמש בה בזהירות רבה, תוך לקיחה בחשבון את אלמנט ההסתמכות של בעל המניות ושל הנושים האחרים, כאשר לא מתקיימים התנאים בחוק להרמת מסך".
באותן נסיבות, למרות שהיה מדובר בחברת יחיד (שיקול בר משמעות בסוגיה זו), ולמרות שהחברה הגיעה למצב כלכלי קשה שמנע ממנה תשלום למערערת, נפסק כי אין להרים את המסך, וזאת בניגוד לפסיקות קודמות של ביה"ד לעבודה, בהן כן הוטל חיוב אישי על בעלי חברה בנסיבות דומות.
אכן, זמירות חדשות בביה"ד לעבודה, אך ישנות לכל המכיר את פסיקת בתיהמ"ש האזרחיים.
אציין, כי בספרי הנ"ל מתחתי ביקורת על העמדה העצמאית ו"הנדיבה" של בתיה"ד לעבודה בהטלת חיוב אישי על האורגנים שחברה שקרסה, תוך יצירת עילות הסוטות מרוח החוק ומפסיקת ביהמ"ש העליון. נקווה, כי לא מדובר בסנונית חולפת, וכי מערכת ביה"ד לעבודה תתיישר עם הקו הכללי האחיד של מערכת המשפט האזרחי.
