יעקב ורינה חיו יחד במשך 15 שנים, בהן גידלו את 2 ילדיהם הקטנים באושר. יעקב, בעקבות משבר וקרע שאירע בין בני הזוג, החליט לעזוב את הבית המשותף. רינה נאלצה להגיש תביעה למזונות עבור הילדים הקטינים וכן תביעה למישמורת.
בית המשפט לענייני משפחה, פסק כי הילדים יהיו במשמורתה של רינה, וסכום המזונות עבור כל ילד יעמוד על סך של 1,250 ש"ח.
רינה החליטה לערער על סכום המזונות. בית המשפט המחוזי קיבל את הערעור והעלה את סכום המזונות, עבור כל ילד, לסכום של 3,000 ש"ח וסך הכל 6,000 ש"ח לחודש.
יעקב ערער על החלטה זו לבית המשפט העליון. בקבלו את הערעור, ציין בית המשפט העליון כי עקרון הוא כי בהערכת מזונות שעל אב לשלם לילדיו יש לקחת בחשבון את צרכי הילדים, וכן את גובה ההכנסות של הצדדים, הכנסת האב ויכולתו הכלכלית ויכולתה הכלכלית של האם. (ע"מ 5750/03 אוחנה נ. אוחנה). פסיקת המזונות נעשית בהתאם ועל דרך איזון כולל של הכנסת המשפחה מכל המקורות, תוך התחשבות בכלל היכולות מול הצרכים.
בית המשפט העליון סבר, כי בית המשפט המחוזי טעה כאשר החליט לפסוק סך של 3,000 ש"ח לילד וכי אין כל הצדקה להגדלה בשיעור של 1,500 ש"ח, שכן בפועל, נותר יעקב עם סכום לא גדול למחייתו.
רינה טענה כי אין זה ראוי להתחשב בהוצאות המדור של יעקב, בשל העובדה כי הוא עזב מרצונו את בית המגורים המשותף ומתגורר עם אישה אחרת. בית המשפט העליון קבע, כי התנהגות בן זוג ככל שהיא עומדת לביקורת כזו או אחרת במישור המוסרי, אינה מצדיקה הענשתו על דרך התעלמות מצרכיו, אם כך בחר לחיות.
בית המשפט העליון החליט להפחית את סכום המזונות ל- 2,000 ש"ח לכל ילד ובסך-הכל לשני הילדים סך של 4,000 ש"ח. יוצא אפוא כי האב זכאי לקבוע לו דרך חיים, במסגרת האוטונומיה האישית הנתונה לו בתנאי קיום סבירים ובלבד שיעמוד בחובתו לספק את צרכיהם של ילדיו.
לפיכך, במסגרת האיזון ההולם בהערכת גובה המזונות שעל אב לשלם לילדיו יש לתת משקל ליכולתו הכלכלית ולצרכיו שלו.