בקיץ 2000 התפוצץ המו"מ עם הפלשתינים לאחר שערפאת עמד על זכות השיבה. ממשלת אהוד ברק סירבה בתוקף לדרישה זו, וההמשך ידוע. עקב כך פרצה מלחמה המתמשכת עד עצם היום הזה. למעלה מאלף ישראלים נהרגו, אלפי פלשתינים נהרגו, תהליך השלום ירד לטמיון והפתרון של שתי מדינות לשני עמים החיים בשלום זה לצד זה נראה רחוק מאי פעם.
כשמגיעים לפסים משפטיים מסתבר כי קיימות, כפי הנראה, שתי ממשלות במדינת ישראל: הממשלה הנבחרת, הרשאית לשפוך דם בשל התנגדות לזכות השיבה, וממשלת על - ביהמ"ש העליון.
בעליון מסתבר, לא ניתן להתנגד לזכות השיבה. העליון חי בספירה משלו - ב"שיח הזכויות". נלביש את זכות השיבה בזכות לאיחוד או להקמת משפחה, וננטרל את החלטות ממשלת ישראל.
אם צריך לתרגם את העמדה הפוליטית של ממשלת אהוד ברק, לה שותפות כל המפלגות הציוניות, לשפת העליון, אזי צריך לעבור קודם כל דרך הש"ג של העליון - משרד המשפטים.
הש"ג המבועת, מנסה לנחש את "רוח המפקד", קרי: את עמדותיו הצפויות של הנשיא ברק, ועקב כך, מוגשת הצעת חוק לאיסור הכניסה לישראל של תושבי הרש"פ - או למימוש זכות השיבה, מהנמקה ביטחונית ולא, מהנמקה דמוגרפית. שכן מאז עבר במחטף בשנת 1992 בכנסת חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, אין אנו מדינה יהודית יותר, אנו מדינה "יהודית ודמוקרטית". אליבא הנשיא ברק, היסוד הדמוקרטי גובר על היסוד היהודי כאשר יסודות אלו מתנגשים.
הש"ג המבועת רוקד לפי חלילו המשוער של הנשיא, והרוב אינו רשאי להגן על הרכב הדמוגרפי של המדינה באמצעות חוקי הגירה. זוהי "גזענות" רחמנא ליצלן.
אמנם החלטת האו"ם קבעה עוד בשנת 1947 שבארץ ישראל תוקמנה מדינה יהודית ובצדה מדינה ערבית, וגם מגילת העצמאות מדברת על מדינה יהודית ולא על מדינה "יהודית ודמוקרטית", אבל אלו החלטות "גזעניות".
כאשר משרד המשפטים, תחת שר מה"ציבור הנאור" - טומי לפיד, מגיש הצעת חוק מנימוקים ביטחוניים, מה הפלא שהשופטת פרוקצ'ה אכן כותבת כי הנימוק האמיתי הוא דמוגרפי ולא ביטחוני, ורק בדרך נס לא נתבטל חוק שהתקבל ברוב עצום בכנסת.
מאז 1992, אנחנו נמצאים בפלנטה אחרת - "פלנטת הזכויות", והנשיא ברק, לאחר שעמדתו לא התקבלה, רץ ומאיים גם על הכנסת כי אם תאריך את תוקפו של החוק הוא יבטל אותו, לא פחות(!).
בנסיבות הללו, בהן העליון סבור כי לא ניתן להתנגד מנימוקים משפטיים למימוש זכות השיבה, אולי היה מוטב לשלוח את שופטיו לנהל את המו"מ במקום אהוד ברק, הם היו מקבלים את דרישתו של ערפאת, והטבח ההדדי בן חמש וחצי השנים היה נמנע.
נכון אומנם כי המדינה היתה חדלה להתקיים בתוך מספר שנים לאור הגירה מסיבית של מיליוני פלשתינים לתוכה, אבל "זכויות האדם" היו ניצלות, וזה הרי העיקר, לא הקיום היהודי במדינת ישראל אשר מהווה כשלעצמו "גזענות".
פסה"ד ואיומו של הנשיא ברק לבטל את החוק מהווים שלב נוסף באבסורד המוחלט בו נתון המשטר בישראל, בו העליון השתלט באמצעות שיח חוקתי על קביעת דמות המדינה וערכיה, בעקבות "המהפכה החוקתית" שלא היתה, והוא מוביל אותנו באקטיביזם שיפוטי רדיקלי, לעמדות אידיאולוגיות המקובלות רק על מיעוט מבוטל בציבור.
לא נותר אלא להיזכר בגעגועים בדברים שאמר יצחק רבין המנוח על חקיקת חוקי היסוד של המהפכה החוקתית: "מחוקקים מטומטמים מחוקקים חוקים מטומטמים".
