ידוע לכל בר דעת שוחר שלום, כי החמאס הוא אויב מר הבא להשמידנו, ואילו אבו-מאזן, נשיא מדינת פלשתין שבדרך, הוא הפרטנר שלנו למזרח התיכון החדש. הוא מנהיג פרגמטי המכיר בקיום מדינת ישאל, שואף לסיים סכסוך הדמים ולהגיע להסכם שלום בר-קיימא. אם נשכיל לתמוך בו ולחזקו מול החמאס (שבמקרה זכה בבחירות בשני-שליש מהמושבים בפרלמנט) ולהפכו לשליט אמיתי על הרשות, יבוא לציון גואל.
אני מרשה לעצמי לחלוק על מושכל זה ששותפים לו התקשורת, אישי הציבור ומנהיגינו הנאורים, אף אם אחשב בשל כך עוכר ישראל, מחרחר מלחמות צמא דם.
אבו-מאזן הוא ממשיך דרך נאמן של עראפת, יו"ר הרשות שקדם לו. הוא חותר להשמדת "הישות הציונית" ממש כמו עראפת והחמאס. המחלוקת בינו לבינם היא רק על הדרך - בשונה מהם, לגישתו טרור רצחני גלוי לעין ומזוהה עם שולחיו, אינו מקדם המטרה אלא פוגע בה. כך גם הודעה ברורה על יעד המאבק - במקום להצהיר עליו בגלוי, עדיף לעטוף אותו בדרישות "לגיטימיות" של הפסקת הכיבוש וזכות שיבת הפליטים לבתיהם. בהופעתו המתונה הוא מסוכן הרבה יותר מעראפת הנלעג ומהחמאס המתלהם.
זה חדשים רבים, עוד מלפני ההינתקות, נמנע החמאס מפעולות טרור; עקב רצונו לזכות בהכרה בינלאומית, יש להניח שלא יחזור לבצען גם בעתיד הנראה לעין. לעומת זאת, התנזים וגדודי חללי אל-אקצה, שני ארגונים של הפתח שאבו-מאזן עומד בראשו, ממשיכים בפיגועים. כמו עראפת, אבו-מאזן, השולט על כל זרועות הביטחון הפלשתיניות, לא נוקט שום פעולה כדי לעצור את פיקודיו; סביר להניח שבדומה לקודמו, הוא אף מעודד ומממן מעשי הרצח. קונצנזוס האליטות שלנו מעדיף להתעלם מכך.
בטווח הקצר, בשונה מהחמאס, אבו-מאזן והפתח גובים מאתנו מחיר דמים, וימשיכו לעשות זאת ככל שנאפשר להם; לטווח ארוך יותר, טוב לנו אויב מתלהם ומבודד על מנהיג תרבותי ומתון לכאורה המקובל על העולם, שמטרותיו זהות.
החמאס עדיף לנו. מתי יכירו בכך גם מנהיגינו?
