זו קינתי אשר קוננתי לירושלים. נצרתיך בלבבי מדורי דורות, נטרתי אהבתי לך מימי נעורי. מימים ימימה אָצַרתיך בקרבי, משירי עֶרֶשׂ אמי. שוקקה נפשי לחזות בך. העליתי אותך על ראש שימחתי. אף בצר לי לא עזבתיך, באבלי בין המיצרים.
דימיתיך ירושלים בימי תפארתך. הנך רמה ונאווה, בת ציון. שמלתך - ערפלי שחר, צעיפיך – רוחות מזרח חמות. צעדיך עטורי ענן לעת בין הערבים. הבל פיך משכר מיינות תקוע. אמרתי בנפשי, בך עמים יִבָּנוּ ובך לאומים יִמּוֹטוּ. בך ראשית דבר ובך האמת תִּצָּרֵף. הנה קהל גוים עולים לתת עניהם בך, לשבת בצל גנייך, להשתחות לאלוהינו במעון הקודש. בנייך סובבים לך, כולם אנשי צדק, דורשי ה'. העוד יש מקום בשבילי הקָטֹן בין זרועותיך? איכה אוכל להביט בפניך כשאפגוש בך? הלא פנייך קורנים זיו אלוה.
נטה אֵלַי חסד, אלוהי, זכיתי לראות פנייך, ירושלים, אל חיכך לשוב עם שריד בנייך. הינך בנויה לתלפיות, לרחוק פרסת זרועותיך. מגדליך מתנשאים לרום, עורקייך מלאי נוע, רק לבך - אבן. לבי לבי עלייך, ירושלים. האם את זו, רבתי רוח? הזו את, בת ציון, בת מלך? הסתגרת בחומותייך, בשלמותך מתיפיפת לעיני כל, רוקדת ברבים. מה לך לצהול, מה לך לשמוח ואת מחולקת ומבותרת, הלא נפשך שסעים שסעים? בוכים שבנו, פועים על אבניך?
איכה כזאת השבנו גמול לך, מה זאת עשינו בך בארבעים שנה?! הינך בזויה ומושפלת כאַסְקֻפָּה הנּדרסת. נתנו בניך ידם להזנותך, עטפוך בשקרים ועוול, עטרו ראשך באין צדק. שרייך מלאו שחיתות ושררה, כעוות נפשם עושים בך. אשרך אם עדת טהורים תימצא בם. רבנייך סומים ואטומים. אנשי אמונך הפכו רובעייך לאשפתות, צחנה עולה בסמטאותייך. חוצותיך מלאו פריצות וגסות רוח. מְשֻׁגָּע הייתי מכל זאת.
לא אחרש לך, למענך לא אֶחֱשֶׁה. כל עוד רוח חיים באפי לא ארפה ממך, ירושלים. גם אם רגע אשהה בקרבך והיה כאלף שנים בעיני. הנה ידעתי את נפשך, את מכאובך כאבה נפשי. כי ברדת הליל, ראיתיך דומעת, שמעתיך בדממה מיבבת. אלפי שנים ביקשת לְשׁוּב בניך, לגאולתך פללת. השיב אלוהייך בנייך בקרבך, וגאולה לא נתנו לך. מנעי לחייך מדמעה כי יש מנחם לך. עוד יש אוהביך בקרבך, אף רבים ביקשו טוב לך. מה לך נחפזת, עיר בת נצח? לא לאלו הבזים לך תהי ולא יורקי פניך יירשוך. כי בחרב כבלי חרפתך יְנֻתְּצוּ והשלת בגדי זנונייך מעליך. אזי מבוכה תאחוז במחרפייך. רק מידיהם תשמטי מיד תצרבי בלבם, לשוב לבכות עליך.
עוד ילבישך אלוהינו בגדי מלכות. עוד תדעי ימי ששון, יגילו בך אוהבייך. הלא זאת דיבר ה' בפי ישעיהו בן אמוץ, שִׂמְחוּ אֶת-יְרוּשָׁלִַם וְגִילוּ בָהּ, כָּל-אֹהֲבֶיהָ; שִׂישׂוּ אִתָּהּ מָשׂוֹשׂ, כָּל-הַמִּתְאַבְּלִים עָלֶיהָ... עוּרִי עוּרִי לִבְשִׁי עֻזֵּךְ, צִיּוֹן: לִבְשִׁי בִּגְדֵי תִפְאַרְתֵּךְ, יְרוּשָׁלִַם עִיר הַקֹּדֶשׁ--כִּי לֹא יוֹסִיף יָבא-בָךְ עוֹד, עָרֵל וְטָמֵא.
