במוסף השבת של מעריב (19.5.06), פורסמו כתבות וראיונות ע"י טלי ליפקין-שחק, במלאות 25 שנה להפצצת הכור הגרעיני העירקי. מבלי משים, בוקעים משתיים מהכתבות הללו – לצד הביצוע הצבאי המעולה ולצד אומץ הלב של הטייסים ושל הדרג המדיני והצבאי - סיפורים של רשלנות, הפקרות וחוסר-אחריות, שהעמידו בסכנה עניין לאומי ראשון-במעלה.
להבנת חומרתם של הדברים, ראוי לקרוא באותו גיליון את הראיון עם דוד עברי, מפקדו-דאז של חיל האוויר, שממנו עולה החשש הגדול מפני כשלון המבצע, ואפילו מפני הצלחתו – בשל התובנה כי למבצע כזה עלולות להיות השלכות מדיניות וצבאיות מרחיקות-לכת, שאת חלקן לא ניתן לחזות מראש. היה ברור כי זהו מבצע חד-פעמי, בעל משמעות לאומית עצומה, שלאחר כשלונו לא תהיה עוד הזדמנות נוספת לבצעו והאיום הגרעיני עלול לרחף מעל ראשה של ישראל ללא יכולת להסירו.
ליפקין-שחק מצטטת את דבריהם של חלק מהמשתתפים, בכנס שנערך לפני 5 שנים בביתו של תא"ל (במיל.), יפתח ספקטור. הלה שימש מס' 3 במבנה המטוסים השני, שתקף בעירק, ודבריו ראויים לציטוט במלואם:
"בסוף החטאתי את (ה)מטרה. אף פעם לא התביישתי בעובדה שהחטאתי, אבל את הסיבה לזה שמרתי בליבי ולא אמרתי את האמת. עכשיו אגיד לכם. הסיבה היתה שקיבלתי בלקאאוט (ערפול ההכרה, מ.מ.). לא הייתי בשיא הבריאות. היו לי בעיות נשימה... בלילה לפני המשימה לא הצלחתי לנשום, לקחתי כדורים שהיום אני יודע שמדללים את הדם, עברי ידע מזה... לא היו לי בעיות טיסה, אבל כשיצאתי לטיסה הזאת הייתי עייף מאוד וכל הדרך למטרה אני פשוט ניקרתי. מתעורר ומנמנם. וברגע המשיכה מצאתי את עצמי בהפתעה גמורה בבלקאאוט, מאבד את הראיה... וכשחזרה לי הראיה מצאתי שאני צולל בכיוון אחר בכלל... ומכיוון שנשאל בפירוש ונאמר שאסור לעשות דאיה שניה, הייתי הגון ובניגוד למה שחשבתי, זרקתי את הפצצות איפה שיצא לי כדי לא להפר פקודה".
שימו לב: ספקטור הקפיד, לפי דבריו, למלא רק פקודה אחת – הפקודה שלא לבצע יעף הפצצה נוסף. כל שאר מעשיו היו פחזנות, הפקרות, דיווח כוזב, סיכון חבריו והוא-עצמו, העמדת המבצע כולו בסכנה והפרת משמעת הטיסה הבסיסית ביותר. על מעשים פחותים מאלה מושלך טייס בחיל האוויר לכלא, ובמקרים קיצוניים מקורקע לתקופה ממושכת ואפילו לצמיתות. טיסה במבנה קרבי, שבו אחד הטייסים נרדם ומתעורר חליפות, מהווה סכנה עצומה גם ללא הסיכונים המבצעיים האחרים. לאחר ההתעוררות הראשונה מה"ניקור", היה על ספקטור לחזור לבסיסו בדממת-קשר, כפי שהיה עושה אילו התגלתה במטוסו תקלה טכנית חמורה, אך הוא המשיך לטוס ו"לנקר".
אי אפשר להגזים בחומרה שביציאה למבצע כה חשוב מהבחינה הלאומית, בידיעה כי הוא סובל מקשיי נשימה ומתשישות רבה, דבר שהיה ברור מראש כי יחבל ביכולתו – כפי שאכן אירע: ספקטור לא תרם מאומה להצלחת המבצע, והיה קרוב כחוט השערה להכשלתו.
העובדה שעברי, מפקד חיל האוויר, ידע את בעיותיו הרפואיות של ספקטור, אינה פוטרת את הלה מאחריות אלא רק מטילה צל כבד על עברי עצמו. בכתבה לא נכתב כי עברי הכחיש האשמה חמורה זו, שנאמרה ע"י ספקטור בנוכחותו ובנוכחות שאר משתתפי המבצע, והכתבת החרוצה לא טרחה לשאלו על כך בראיינה אותו באותו גיליון.
קשה להאמין כי למבצע כה חשוב לא הוכנו גם טייסים חילופיים, למקרה הצפוי-מאוד של תקלה או מחלה לאחד הטייסים, ואם אומנם לא הוכנו משתתפים חילופיים, היה אף זה מחדל חמור. הידיעה כי ספקטור סובל מקשיי נשימה ומתשישות חייבה החלפתו בטייס אחר, ללא התחשבות מטומטמת ברצונו הפרטי להיכנס להיסטוריה. מפקד חיל האוויר היה חייב לתת דעתו אך ורק להיסטוריה של מדינת ישראל, ולאפשרות כי הטייס התשוש וקצר הנשימה עלול להטות את ההיסטוריה הזו לכיוון הרה-אסון.
יתר על כן, באותו מבצע נהרגו 4 טכנאים צרפתיים מפגיעת פצצה, ופרשה זו גרמה לישראל צרות לא-מעטות עם ממשלת צרפת, שבלאו-הכי השתוללה מזעם בשל הפצצת הכור. מדברי הרמטכ"ל דאז, רפאל איתן (רפול ז"ל), באותו מפגש לפני 5 שנים, מתברר שהרמטכ"ל של ארה"ב גילה לו כי שתי פצצות החטיאו את המטרה. ככל הנראה, היה זה ספקטור שהרג את הצרפתים, בשל היותו בערפול חושים ("בלקאאוט" בלשונו) צפוי-מראש. לספקטור היו איפוא במבצע זה שלושה "הישגים": בזבוז דלק ופצצות לריק, הריגת 4 צרפתים וסיבוך ישראל בתקרית מדינית עם צרפת.
