מדינת ישראל גובה מיסים מתושבי יהודה ושומרון, אולם כפי שאראה כאן, נראה כי עומק הגבייה אינו חוקי. דיני הגביה שם אינם מוסדרים ותוקפם מוטל בספק של ממש.
חובת תשלום מס הכנסה אינה חלה על מי שאינו תושב ישראל, בפשטות נאמר שמס הכנסה חל רק על מי שמרכז חייו הוא בגבולות ישראל. שלטונות המס אינם מוסמכים לחייב במס תושב המתגורר מחוץ לגבולות המדינה בגין הכנסתו. כל חוק ישראלי שיבקש לשנות את הדבר, תוקפו יפוג כלפי כל נישום שמרכז חייו מחוץ לגבולות מדינת ישראל.
כדי לתמוך דברים אלו ניתן להתרשם מפסיקתו של בית המשפט העליון בשבתו כערכאה לערעור בעתירתו של אזרח ישראלי שהתגורר בארה"ב (ע"א 477-02). החוק הישראלי ניסח כללים כיצד להגדיר מיהו נישום ישראלי ומיהו אינו כזה ואולם בית המשפט דחה שם את הוראות החוק החל בישראל והעדיף בעיקר את טענותיו של העותר שהתגורר מחוץ לישראל. מגמה זו עולה בקנה אחד עם כללי הוודאות המשפטית.
ישראל בחרה שלא להחיל את החוק הישראלי על יהודה ושומרון. היו שנים שבהן מעמד יהודה ושומרון היה נתון במחלוקת מדינית וישראל התעקשה שמדובר בטריטוריה שמעמדה יקבע רק במו"מ עתידי ואולם אין הדבר כן עתה.
עתה מבוססת הטענה הישראלית על שני מרכיבים מנוגדים, האחד היסטורי - הטוען שבמלחמת ששת הימים ישראל לא כבשה את יהודה ושומרון והטיעון השני, טיעון עכשווי - מבוסס על הטענה הערבית כי שליטת צה"ל ביהודה ושומרון היא למעשה שלטון צבאי שדיני הכיבוש יפים לו.
חוקי המס שנחקקו על-ידי מדינת ישראל, לפיכך, לא חלים על תושבים ביהודה ושומרון וכדי ליצור חבות במס חותמים אלופי הפיקודים בצה"ל על צו החלה. רובם ככולם של הנישומים באזור זה אינם חשים כלל בהבדל מעשי, אך הבדל כזה קיים.
בשורה ארוכה של החלטות בבית המשפט העליון נקבע כי מדיניות צה"ל ושליטתו ביהודה ושומרון אסור שיהיו מושפעים מאינטרסים פוליטיים או על-ידי זרועות השלטון הפוליטי בישראל.
האלוף, מפקד הצבא באזור השלטון הצבאי, חייב לקבוע את המדיניות כלפי האוכלוסיה האזרחית על-פי שיקול דעתו העצמי ולמטרות המוגדרות בחוק הבינלאומי. עליו להבטיח שליטה, ביטחון וסדר באזור, לא פחות ולא יותר.
אין ספק שהחתימה האוטומטית של אלופי הפיקוד על חוק המס אינה נעשית כשורה. האלוף אינו יכול לטעון כי הפעיל שיקול דעת ענייני משלו, הוא לא יוכל לטעון שהאינטרס הפוליטי לא השפיע על שיקול דעתו. האינטרס הפוליטי בחקיקת המס בישראל הוא דבר מפורסם וגלוי לכול.
יתר על כן, שיקול דעת ענייני, אם היה כזה, מחייב היה את האלוף לבצע התייעצות כלכלית משלו כדי להחליט על נטל המס, אך כך לא נעשה.
דברים אלו אינם רק דיון תיאורטי אקדמי. בחודשים האחרונים משתנה באופן קיצוני מצבם הכלכלי של התושבים היהודיים ביהודה ושומרון כתוצאה ממדיניות פוליטית יזומה.
במקום לסלול כבישי גישה מהירים ונוחים יותר כמקובל באזורים מיושבים, צה"ל מחסל דרכי גישה ליישובים שונים ומקום פרנסת התושבים הופך להיות רחוק מבעבר ועל כך כבר דווח רבות. הנטל הכלכלי גדל והסיוע הממשלתי נעלם בהדרגה ואלו רק חלק מן הגזרות.
בשל המצב הביטחוני נהנו הנישומים בעבר מהקלות במס, אך אלו בוטלו מטעמים פוליטיים. ההשקעה בתשתיות בתחומי היישובים וביניהם צומצמה פלאים, המגמה המוצהרת של ממשלת ישראל היא "לייבש" את היישובים ולצמצם את ההתיישבות עד לאפס. לא ניתן לטעון עוד כי גביית המס מנישומים אלו נעשית בשיקול דעת ולמענם.
קיים יותר מאשר סימן אחד כי זה שנים אחדות שהמס המשולם על-ידי הנישומים היהודים ביהודה ושומרון אינו חוזר למשלם. עודף הגבייה שרירותי ואינו סביר.
ככלל, צבאות כובשים אינם נוהגים לשלם פיצוי על פגיעה כלכלית מסוג זה לאזרחים שבאזור שליטתם ואולם שופטי בית המשפט העליון לאחרונה הפכו הלכה זו על פיה. בעתירה 1661/05 הידועה בשם "בג"צ ההינתקות", קבעו השופטים הלכה חדשה רבת חשיבות ויוצאת דופן, "חוק יסוד: כבוד האדם וחירות" חל גם על אזרחי ישראל המתגוררים תחת שלטון צה"ל.
מכאן ניתן ללמוד כי סכומי גביית היתר המצטברים תחת שליטתו של צה"ל חושפים את מדינת ישראל לתביעות החזרי מס מטעמם של נישומים אלו בתוספת הצמדה וריבית דריבית. גם אם הדברים לא יגיעו לבית המשפט העליון הרי שבהסדר הקבע עשויה לצמוח לאזרחים אלו זכות עמידה נוספת שתזכה אותם לדרוש את כספי עודף הגבייה.
השיטה כבר קיימת, מדינת ישראל כבר משיבה לרשות כספי מס שמקורו בגבייה מערביי יהודה ושומרון ובכלל זה גם לתושבי כפרים שבשליטתה הצבאית. עתה נראה כי לא תהיה לישראל אפשרות טובה יותר כי אם לפעול להשיב ליהודים תושבי יהודה ושומרון את שנלקח מהם שלא כדין.
תעשה טוב ישראל אם תמהר להשיג הסכם ביחס לחובות העבר ותתקן את הטעון תיקון לעתיד. נציגי המועצות האזוריות והמקומיות ביהודה ושומרון הם לפי שעה הכתובת לכך ויפה שעה אחת קודם.
