התחקיר המעמיק שנעשה ע"י עיתון מעריב, גילה מאות פרטים חדשים ובהם בעלי משמעות משפטית איכותית חשובה - שיכלו לשנות את פני המשפט המוזר שנוהל במקרה של סלימאן עביד.
עדים חדשים, כיווני חקירה חדשים, הרבה תמיהות וחורים שחורים, במערכת העובדתית והמשפטית של הפרשה, עלו לפתע לאחר קריאת התחקיר הממצה והייחודי הזה.
למען האמת, המשפטית היסטורית, חלק גדול מהגילויים והטיעונים הושמעו בכל הערכאות ע"י הסניגור עו"ד אביגדור פלדמן (מטובי הסניגורים הפליליים המעשיים והתיאורטיים), אך קולו וטיעוניו נבלעו במומנטום של מסלול ההרשעה. דומה הדבר למכונית הדוהרת בירידה והנהג עושה את כל הפעולות הדרושות והנכונות להאט את המהירות ולבלום את המכונית - אבל היא בשל המשקל/המסה והמהירות שצברה - ממשיכה בתאוצה ומתגברת על הבלמים וההילוכים - עד לעצירה בקיר או התרסקות בתהום.
בפרשת עביד, המשטרה, ננעלה מוקדם מדי על קונספט של הרשעה ומצאה בנאשם פרטנר נוח למשחק, לאחר שלא עמד בלחץ פיזי ונפשי מסר גרסה-הודאה וחשב שפטר עצמו מהגיהינום שסבב אותו.
ההודאה המהירה ומספר נתונים הן אישיים והן עובדתיים, כמו העובדה שחזר בערב לרחוץ את המכונית, באתר הפסולת שם לפי טענתו זרק את הגופה, פעלה כמובן לרעתו וחיזקה את הקונספציה של החוקרים שהוא האיש.
גם העובדות האובייקטיביות שהגופה לא נמצאה לאחר חיפוש ממושך באתר הפסולת, אלא במהלך המשפט בבור ביוב ליד הכביש לבאר-שבע 30 ק"מ מהאתר, לא שכנעה את החוקרים, את הפרקליטות וגם את בית המשפט.
העובדה שעד ניטרלי מסר עדות, אומנם באיחור, שהוא הסיע את חנית קיקוס בטרמפ לכיוון באר-שבע והוריד אותה, לא רחוק ממקום הימצא הגופה, לא שינתה דבר ולא הזיזה את המערכת ממסלולה. אפשר כמובן להצביע על עוד עשרות חורים שחורים בחקירה ועל פזלים החסרים בלוח ההרכבה, אבל מעל כל הבעייתיות שבתיק, כואבת ביותר הכניעה של המערכת המשפטית לדפוסי השגרה, הבינוניות והאפרוריות של החקירות והבאת חומר הרשעה בפני בתי המשפט.
לאורך הדרך, רק שופטים בודדים פקפקו בחומר המרשיע, דוגמת השופטת העליונה דליה דורנר, שהיתה במיעוט וצידדה בזיכוי, דעה שהיא מחזיקה בה גם היום, לאחר פרישתה.
נשיא בית המשפט המחוזי לשעבר, השופט מיכה לינדנשטראוס (כיום מבקר המדינה), כתב ספר בנושא - "חזקת החפות". בספר יש מחקר השוואתי בין המערכת בישראל לבין המערכת האמריקנית, ומסקנתו היא שעקרון "חזקת החפות" לא חלחלה ונטמעה בצורה מספקת, במערכת אכיפת החוק בישראל כמקובל בארה"ב ובאירופה, שם הולכים בעקבות העקרון הזה, שאפילו נתחזק באחרונה.
גם בישראל, זכינו רק לאחרונה בפסק מנחה בסוגייה זו, החייל יששכרוב נגד התובע הצבאי הראשי (התפרסם רק במאי 2006), ובו יש הכרה בזכויות קונסטיטוציוניות כמו "זכות השתיקה", הזכות להתייעץ עם עו"ד לפני מסירת הודאה - החובה על החוקרים/שוטרים להודיע על כך לנחקר - זכויות יסוד שהם בעקיפין חלק מעקרון רחב יותר של זכויות האזרח, המעוגנות "בחוק יסוד כבוד האדם וחירותו" ובתוכו גם עקרון "חזקת החפות".
כשקוראים את פסק הדין ואת התחקיר וטיעוניו של עו"ד פלדמן, קשה להאמין איך משפטנים ושופטים מנוסים - נפלו בפח, לא הצליחו לצאת "מהפלונטר" העובדתי משפטי ובחרו במקום זיכוי ולו בחמת הספק, דווקא בהרשעה - וגם זאת בדרך עקומה ולא מקובלת במהלך דיון נוסף בהרכב מורחב.
כמו כן, לא מובנת ההתעקשות המערכתית לקיום משפט חוזר, כאשר הנימוק החדש להוסיף לחוק והוא "חשש לעיוות דין", התווסף לנימוקים למשפט חוזר. הנימוק הזה נוצל במקרה של רצח הילד כץ ז"ל בחיפה לקיום משפט חוזר - שהסתיים אומנם בהרשעה פעם נוספת - אבל אם שם נמצאו סימנים לעיוות דין, במקרה של עביד היו אותות ברורים לכך.
החנינה, שמנסים לארגן בצורה בהולה, באה אומנם כדי לשחרר את עביד, לאחר 13 שנה בכלא - ולהמשיך לטפל בנושא המשפט החוזר, אבל החשש הוא שהמערכות מנסות להינצל, מקבלת הכרעה של זיכוי או ביטול כתב אישום, שמא יוסיף הדבר שמן למדורה הגועשת בוחשת, של פגיעה בתדמית מערכת המשטרה, הפרקליטות ובתי המשפט. אבל, גם צדק שמגיע באחור - נחשב כצדק. אומנם צולע, אבל עדיף על כתם אישי וציבורי.
