בכנס נדל"ן ביום שלישי (30.5.2006) הציגה ד"ר רינה דגני תוצאות של סקר המצביעים לכאורה על נכונות חלק ניכר ממתיישבי יש"ע להתפנות מרצון - כלומר, מוכנים לעשות התכנסות עצמית ולחסוך מהמדינה משבר פנימי שההינתקות מתגמדת לעומתו. דבריה לא שיכנעו, מכמה טעמים.
בעיות מתודולוגיות ראשית, ד"ר דגני הודיעה שאת שאלותיה בעניין הפינוי היא עושה "בתחבולה" – כלומר בלי שהנסקר ידע על מה בדיוק הוא עונה בכדי שלא יטה את דעתו (כפי שעושים רבים כששומעים את הסקר). ד"ר דגני לא הציגה את השאלות שבאמת נשאלו או הדרך בה פרשנו את התשובות. אי אפשר לדעת אם המשיבים השיבו על אותה שאלה, שדגני חושבת ששאלה אותם.
שנית, ד"ר דגני זיהתה תופעה של נטישה ביו"ש, אך היא לא איששה את טענותיה על-ידי שאלות נוספות. לדוגמא: הנתון אותו הביאה דגני היה כי מאז 2000 "כל משפחה ביו"ש מכירה בממוצע 6.5 משפחות שהחליטו לעזוב". אך לא פירטה לאן עזבו אותן המשפחות ליו"ש או למרכז הארץ?
נזכיר, כי התקופה הנזכרת היתה תקופת הפריחה של המאחזים החדשים ביו"ש. כמו"כ, גם לא נשאלה השאלה האם יש בתים פנויים ביישוב, או האם הגיעו משפחות חדשות במקום אלו שעזבו? מכך אתה יכול רק להסיק שישנה תחלופה גדולה ביו"ש, אך אי אפשר לדבר על בסיס מדעי לטענה שיש תופעה של "נטישה". ד"ר דגני אמרה שהיא מודעת היטב לפערים שבין הסקר שלה לנתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (הלמ"ס), אך לא שיכנעה כי יש להעדיף את השערותיה על פני העבודה המקצועית של הלמ"ס.
דגני היטיבה לתאר את התהליך שעברו המגורשים מגוש-קטיף והוא שככל שהתקרב מועד הגירוש אחוז המוכנים לגירוש היה נמוך יותר ויותר (הנתונים הם: אוג' 04 – 35%, יוני 05- 25%, מאי 06 – 44%), ודבר נוסף שהיא אמרה הוא שאחוז החילונים המוכנים להתפנות גבוה בהרבה מאחוז הדתיים המוכנים להתפנות: 64% מול 23%.
מכאן ניתן להסיק שעיקר הציבור האמור "לזוז" בהתכנסות, במאחזים וביישובים הקטנים, בהם יש בעיקר דתיים, לא יסכימו להתפנות תמורת פיצויים – מה שאומר שההתיישבות ביו"ש תימשך כל עוד זה תלוי במתיישבים. יש לציין בנוסף כי האמינות, או ליתר דיוק חוסר האמינות, של הבטחת המדינה לספק "פתרון לכל מתפנה" תשפיע על הנכונות לחתום, כפי שהשפיעה על תושבי גוש קטיף ככל שהיטיבו להבין מה בדיוק מבטיחים להם.
ע"פ נתוניה של דגני, ערך הנדל"ן ביו"ש עומד על 10 מיליארד ד'. אז אם חושב לו מישהו שזה המחיר אותו צריכה המדינה לשלם על-מנת לגרש את המתיישבים, אז הוא טועה. דגני אמרה ששווי דירה בת 4 ח' הוא 167,000 דולר בממוצע – והיכן בדיוק תימצא דירת 4 ח' במחיר כזה בתחום הנושק לאיזור יו"ש, בירושלים? בכפ"ס? בנתניה? בבית-שמש?
גם בפריפריה המחירים לא נמוכים בהרבה מאלו שבערים. וכבר העיר לה על כך בכנס עדי צביקל, כלכלן ושמאי מקרקעין, שהפיצוי הוא לא על שווי הרכוש הקיים, כי אם באיכלוס ברמת חיים הקרובה לזו שהיתה לך – וזו גבוהה בהרבה! יש לציין, כי בהרצאתו בכנס העריך יונתן בשיא, המנכ"ל הפורש של סל"ע, כי ארגונו הוציא 3.5 מיליארד ש"ח על פיצויים, אך סכום זה אינו כולל את הסכומים הכבירים שהמגורשים תובעים, כפי שהחלטת בג"צ מאפשרת להם, מעבר למסגרות הכספיות של סל"ע.
מכל הנ"ל נראה כי דבריה של ד"ר דגני היו יותר בגדר הרצאת משאלת לב מאשר תרומה רצינית לדיון הציבורי על ההתכנסות. הפיכת משאלות לב לבסיס למדיניות היא מתכונת בדוקה למדיניות כושלת.
