מאז התרסקות חלום הכזב של השלום במזרח התיכון החדש איבדה כלכלת ישראל את כוח המשיכה שקנתה לעצמה במשך שנים אחדות בקרב המשקיעים הכבדים של קהילת העסקים הבינלאומית; ישראל שוב אינה אבן שואבת אטרקטיבית לכסף זר, שוב אינה מעצמת היי-טק עתירת הזדמנויות עסקיות מרתקות, שוב איננה מקום בטוח לעשות בו עסקים. מה שנותר, ל"תפארת" מדינת ישראל, הם אבטלה מרקיעת שחקים, פיחות ערך השקל הצובר תאוצה, ואבדן תקווה של שכבות מצוקה הולכות ומתרחבות, שאינן מסוגלות לראות את האור בקצה המנהרה.
על רקע הדברים האלה נראה כי כל בר דעת במדינת ישראל, כל בעל תפקיד רשמי בצמרת הכלכלית, חייב היה לעשות ימים כלילות כדי למצוא במהירות המירבית את המסלול הנכון לחידוש הצמיחה, להשקעות רחבות היקף בפיתוח תשתיות, להחזרתם לישראל של המשקיעים הזרים - כמעט בכל תנאי. אלא שבמדינת חלם הישראלית מצאו חכמי האוצר פתרון הרבה יותר יעיל וטוב להתמודד עם המצוקה. הם עושים כמעט הכל לא רק כדי למנוע השקעות חוץ חדשות בישראל, אלא גם על מנת להבריח מגבולות המדינה כל מי שהעז לבוא ולהשקיע כאן, למרות כל הסיכונים.
וכל כך למה? מתוך ההנחה החלמאית-הגיונית כי אם המשקיעים נעלמים, שוב אין צורך להתמודד עם הבעיה והיא עוברת מן העולם ואיננה עוד.
מקור הצרה החדשה שהנחיתו עלינו חכמי החלם של משרד האוצר, בראשות השר-המאושר סילבן שלום, טמון ברפורמה החפוזה של ועדת רבינוביץ, פרי ההילולים מבית מדרשו של השר הטוב והמיטיב, שנועדה לייצר תמונה וירטואלית של הטבות מפליגות שמעניק השלטון הנאור לציבור הרחב, אך בפועל יצרה גם מספר עיוותים שאין להם אח ורע בעולם. המוביל שבין העיוותים האלה הוא יחסה של מערכת המיסוי החדשה למשקיעים הזרים.
בשיטות חשיבה שלא היו מביישות את אבותיהם של חכמי חלם החליטו הוגי הדעות המקוריים של ועדת רבינוביץ, כי לצורך גביית המסים יחשב מעתה כאזרח ישראלי כל מי שמרכז חייו בישראל גם אם הוא תושב זר. וכדי שלא תהיה אי הבנה קבעו עוד חכמי הרפורמה כי חבות המס לגבי תושבים-משקיעים אלה תהיה לא רק לגבי השקעותיהם בישראל, אלא גם לגבי כל רווח שיצמח להם מהשקעותיהם בחוץ לארץ, אף אם אין להשקעות אלה כל קשר וזיקה לישראל.
כדי להמחיש את משמעות ההחלטה במונחים של יום יום ראוי, אולי, להביא דוגמא על גבול האבסורד. ניקח לדוגמא את הברון רוטשילד. אילו החליט הברון, מטעמים ציוניים ולאומיים, להשקיע את הונו בגאולת אדמת ארץ הקודש, וכדי לפקח מקרוב על הפעילות הברוכה הזו היה מחליט להתגורר מעת לעת גם בישראל, הרי על-פי החוק החדש היה הברון הנכבד שלנו נאלץ להתחיל לשלם מסים בישראל, גם על כל רווחיו הנובעים מכל מהשקעותיו חובקות העולם. ובישראל, כידוע, שעור המס הוא מן הגבוהים בעולם.
ממש הגיוני, פשוט, ברור ובוודאי מקובל על כל משקיע. אלא מה - המשקיעים, בסופו של יום, אינם כל כך מטומטמים. מאז נחקק החוק המיטיב החדש כבר החלה בלימת ההשקעות החדשות ומשקיעים לא מעטים שקשרו את עתידם עם המשק הישראלי מחפשים, ברוב ייאושם, נתיבי מילוט החוצה, תחת הסיסמה "עסקים - רק לא בישראל"..
אבל זה לא כל הסיפור. מן ההיסטוריה אנו יודעים כי כמעט כל מעוות יכול לתקון. מסתבר כי המחוקק הישראלי חשב גם על האופציה של הכנסת שינויים בחקיקה כדי לאפשר תיקונים והתאמות לצרכי המציאות המשתנה. על-פי פקודת מס הכנסה רשאי שר האוצר להתקין תקנות לפיהן מי שמרבית פעילותו העסקית מחוץ לישראל - יראו אותו כתושב חוץ הפטור מתשלום מס בישראל על השקעותיו בעולם.
אבל אליה וקוץ בה. שר האוצר מודע לבעיה וגם לדרכי פתרונה, אולם למרבה הצער, מתוך מניעים שמעולם לא טרח להסביר לציבור, הוא מסרב להתקין את התקנות המתקנות. אולי גם הוא חושב, ממש כמו חכמי חלם, כי הצליח לצוד את הירח הזהוב המשתקף במי הבריכה, וכי לאחר שסגר את המכסה, יניב לו הירח הוירטואלי הזה פרי הילולים שיציל את כלכלת ישראל, אשר תחת שרביטו ממשיכה לנוע, כמעט בצניחה חפשית, אל עברי פי פחת.
