האלוף בדימוס גיורא איילנד - יו"ר המועצה לביטחון לאומי - נפרד מתפקידו בראיון לעיתון "הארץ" ובו זיכה אותנו בכמה הארות על דרך קבלת החלטות ברמה הלאומית. מר איילנד הבהיר לנו כי, כפי שטען הרמטכ"ל הקודם משה יעלון, לא נערכה כל חשיבה מסודרת קודם לביצוע תוכנית ההינתקות וכך גם לא נערכה חשיבה כזו ביחס לתוכנית ההתכנסות. תוכנית שיש לציין כי מעולם לא הוצגה באופן מלא לציבור הרחב.
יתרה מזו היעדר חשיבה ביקורתית ותכנון מאפיינים גם את הדיון הציבורי ביחס לשאלות היסוד הנוגעות לקיומה של מדינת ישראל. כך למשל מעמיד איילנד בסימן שאלה מובהק אם אכן התפיסה של הקמת מדינה פלשתינית בגדה וברצועה בגבולות 1967 מהווה בסיס ליציבות ולשלום. שאלה זו, שהינה שאלה קיומית עבור המדינה, זוכה רק לטיפול ברמת הסיסמאות הפוליטיות הנבובות של מנהיגות, שהמאפיין הבסיסי שלה הוא היעדר זמן ורצון לחשיבה מעמיקה ושיטתית.
החידוש בדבריו של איילנד הינו בגילוי המשמח שיש מי שמנסה לפרוץ את גבולות הסגר המחשבתי שהוטל על אזרחי ישראל ומציע כיווני חשיבה חדשים, הפורצים את הקווים המסורתיים של הויכוח. עצם האפשרות לדון בפתרונות שכלל לא נדונו עד היום, נושאת תקווה לפריצת המבוי הסתום. העובדה שהדרג המדיני כלל אינו מתייחס לרעיונות אלו מצביעה על כך שהתקווה אינה גדולה.
איילנד יתקשה כמובן לשכנע את אלו המשוכנעים כי ישיבתנו בשטחי יהודה ושומרון נגועה בפגם מוסרי ופשע הדיכוי ועלינו לסגת משטחים אלו, בין אם הדבר יביא ביטחון ושלום ובין אם לאו. גישתו בוודאי גם לא תשכנע את המתנחלים ואנשי ארץ ישראל השלמה, שכן היא בברור אינה רואה תכלית בישיבתנו ברוב שטחי יהודה שומרון ועזה.
באופן פרדוכסלי מזכירה תפיסתו של איילנד את תפיסתה המסורתית של מפלגת העבודה, זו שלא היתה מעוניינת בשליטה ביהודה שומרון ועזה, אך ראתה בפתרון של מדינה פלשתינית בעזה וביו"ש פתרון רע שיבטיח אי יציבות. תפיסת יסוד זו ראתה את הפתרון בהקמת קונפדרציה ירדנית פלשתינית שתספק לפלשתינים מסגרת רחבה ויציבה יותר לשאיפותיהם הלאומיות.
יצחק רבין המנוח האמין באופציה זו, עד אשר טעה בדרכי אוסלו ונשבה לטענותיו של יוסי בילין וחבריו, לפיהן רק מו"מ עם אש"פ, שהינו "הנציג היחיד של העם הפלשתיני" והגורם החזק ביותר בחברה הפלשתינית, והשלטתו על השטחים, תאפשר פתרון קבע יציב. זניחת האופציה הירדנית-פלשתינית על-ידי אימוץ מתווה אוסלו היא החטא הקדמון שהביאנו עד הלום. הסכם אוסלו היה לא רק השבר של תפיסת ארץ ישראל השלמה, אלא אף השבר של תפיסתה המסורתית של תנועת העבודה.
בראייה לאחור להסכם אוסלו הביאה גם מדיניות ההמתנה לטלפון של ממשלות העבודה עד 1977 ומדיניות ממשלות הליכוד שהעדיפו פתרונות של אוטונומיה וניתוק הקשר בין שטחי יש"ע לירדן. בוועידת מדריד נעשה ניסיון לחזור לאופציה ירדנית-פלשתינית ,אך הניסיון גווע עם החתימה על הסכם אוסלו. כיום, עם כישלונו המוחלט של מתווה אוסלו, מן הראוי להרהר מחדש באופציה הירדנית-פלשתינית שמשמעותה העיקרית הינה שמימוש זכויות הפלשתינים יעשה במסגרת קונפדרציה ירדנית פלשתינית.
אין זה פשוט כלל ועיקר לחזור ל"אופציה הירדנית". בעיקר משום שירדן תתנגד לכך. קיים חשש חמור כי בפועל תיווצר מדינה אחת, תחת שלטון איסלאמי משתי גדות הירדן. אולם חשש כזה קיים גם במצב הנוכחי. האלטרנטיבה לאופציה זו הי המשך המצב הקיים, או חזרה לכיבוש מלא של יהודה שומרון ועזה והריסה מוחלטת של הרשות הפלשתינית. יתכן שלא יהיה מנוס מצעד כזה, כאשר קטיושות יתחילו לנחות בנמל התעופה בן-גוריון. דבר אחד בטוח, תוכנית ההתכנסות אינה פותרת היום שום בעיה ואינה מהווה בסיס לפתרון כלשהו מלבד הקמת מדינה פלשתינית שאינה מחוייבת אלא לדרך המאבק המזוין במדינת ישראל.
אין איש היכול להבטיח הפסקת פעולות הטרור עם ביצוע תוכנית ההתכנסות ובמיוחד ירי רקטות על ישובי מרכז הארץ, וירי בנק"ל על כבישי ישראל הסמוכים לגבול. הנזק שירי זה יגרום בפועל יהיה אולי מועט, אבל עם מטח הקטיושות הראשון על נתב"ג ניתן יהיה לשכוח מתנועת התיירות לישראל ומהשקעות הון בה.
נדרשת בדחיפות חשיבה חדשה הפטורה מכבלי גבולות הויכוח בעבר. אסור לנו להפקיר את עתידנו שוב לגחמותיו של ראש ממשלה זה או אחר, המאוהב ברעיונותיו ונאחז בהם. אסור בתכלית לאפשר ליועצי סתר חסרי כל הכשרה ואחריות אישית לקבוע את מדיניות ממשלת ישראל. בוודאי שאין להפקיר את בטחון המדינה על-ידי אימוץ תוכנית שאין בה תקווה להסדר יציב כלשהו ואין לה שום יתרון שלא ניתן יהיה לאבד אותו עם חדירת הטרור למרכז ישראל.
בניגוד לטענת ההבל שתוכנית ההתכנסות זכתה לאימון הציבור, יש לומר כי התוכנית לא הוצגה לציבור עד היום ובוודאי שלא הוצגו לציבור מטרותיה והיקפה של התוכנית. תוכנית ההתכנסות אף לא נידונה מעולם על-ידי "המפלגה" שרצה עמה לבחירות וזכתה לפחות מ- 25% מהמושבים בכנסת. אין איש יודע בכלל מהי התוכנית, מה היקפה, מה מחירה הכלכלי, מהם סיכוניה ומה היא מבקשת להשיג -בעצם אין אנו יודעים למעשה דבר!
יתכן מאד שהמתנחלים לא יוותרו בויכוח לבדם והפעם לא יתאפשר לממשלה להציג את המתנגדים לרעיונות הבל מדיניים כמי ששייכים לשוליים הקיצוניים. הקולות שאנו שומעים מכל עבר, לרבות מירדן, מצריים ואפילו מארצות הברית מלמדים אותנו כי חיוני לחשוב מחדש על הכול ולא לפסול כל רעיון שיש ביכולתו לקדם פתרון. המכשול הממשי לשלום הוא הקיפאון המחשבתי מחד והאלתורים החפוזים מאידך. תוכנית ההתכנסות הינה ללא ספק דוגמא לאלתור שאין בו כל תועלת.
