עמיר פרץ מתחיל להתגלות כעוד אחד מהבלופים הגדולים של "העבודה". נראה שמרוב חברתיות והבטחות חברתיות הוא יעקוף את ברק בדמגוגיה וישאיר אותו הרחק הרחק בסיבוב.
מעניין איך הפך פרץ החברתי, ראש האיגוד המקצועי ומייצגם של ערי הפיתוח, "למר ביטחון". אולי בענייני ביטחון הוא יקבל הרבה קולות, אך את הקולות של מי שהוא באמת צריך, הוא עומד להפסיד ובגדול. אינני רוצה להכנס כאן לנבכי המדיניות הביטחונית ומה נכון לעשות או לא ואיני רוצה להכנס לספין הזה של התקשורת, אלא לחדד את ההבדל בין מה שפרץ הבטיח ובין מה שהוא מקיים.
לפני מספר חודשים הבטיח פרץ הבטחות רבות שיישומן היה אמור ובצדק לעזור לתושבי ישראל העניים והרעבים, אך הוא כנראה לא עמד בפרץ. התנהלותו לאחר הבחירות היא בגידה בכל מה שהבטיח לבוחריו. את הקרב על משרד האוצר נטש פרץ ללא קרב ממש, והסתלק בבושת פנים ועם זנב בין הרגליים, אך בעזה אנחנו רואים, שכשפרץ רוצה הוא דווקא יודע להילחם היטב. לא תמיד בסטנדרטים המקובלים בעולם.
הבטחותיו בתחום הכלכלי חברתי היו, הגם שמאוחרים מדי ומעטים מדי, מתברר לנו כעת, לא יותר מנייר סתם, הבטחות שכתובות על הקרח. את הקיצוץ המבורך בתקציב הביטחון השערורייתי, ביטל פרץ בהינף יד. עכשיו כנראה יהיה לו את הכסף הדרוש בכדי להצטייד בעוד תחמושת ובעוד פגזים רבים.
במקום למקד את חיציו באויב האמיתי של העם, בעלי ההון - שרי, סטף, נוחי ודומיהם - האוליגרכים, הבנקים, פקידוני האוצר, התקשורת והמיליונרים, חושב פרץ שהוא חי בסרטי המערב הפרוע ויורה ללא הבחנה לכל כיוון, כאילו דרך כוכבו של השריף האזורי החדש או הקאובוי התורן. הבעייה של פרץ היא שהוא אוכל הרבה סרטים, אבל גם הרבה נמלים.
על עמיר פרץ לזכור, שגם אם נכון הוא שיש להילחם בטרור, הטרור החברתי של הימין הכלכלי הפאשיסטי, גובה הרבה יותר קורבנות בנפש מהטרור של החמאס ושאר ארגוני הטרור הפלשתינים גם יחד: תאונות הדרכים בגלל מחסור בכסף לטיפול בכבישים, מערכת החינוך הכושלת שמצמיחה אלימות ונוער עבריין, סל התרופות שאינו מתעדכן, האנשים המתים כי אין כסף לתרופות, אלימות ברחובות בגלל שאין כסף, אין שוטרים ואין מערכת אכיפת חוקים ראויה, האנשים המתאבדים עקב הייאוש הכלכלי ועוד ועוד ועוד.
אך ממש לא נראה שאלו דברים שעומדים בראש מעייניו של עמיר פרץ, לאחר שענב את העניבה והחל מסתובב עם האדמירלים והגנרלים שלעג להם קודם לכן ובצדק. כנראה שמרקס צדק, ההוויה קובעת את התודעה ובמקרה של פרץ ברור לאיזה כיוון. הבעיה שלו היא שעבור הגנרלים, האדמירלים והחונטה הפאשיסטית שלהם, הוא תמיד יישאר כלום, אפס והם אינם אלא משענת קנה רצוץ, שתבגוד בו ולא תספק עבורו את הסחורה שהוא כה מעוניין בה - להפוך לראש ממשלה. במדיניותו הפושעת עומד פרץ לאבד את הבסיס שעליו יוכל לבנות את מנהיגותו ואת דרכו לראשות הממשלה.
שישים אחוז ממצביעיה של העבודה בבחירות האחרונות היו מצביעים חדשים. כאלה שבאו מעיירות הפיתוח ומצביעים חדשים של קהלים הנמצאים שמאלה ממתחזי העבודה, הקוראים לעצם שמאל ברוב חוצפתם. עבור אלו מתחיל פרץ להיות סדין אדום. לא זה האיש שפיללנו לו בראשות הממשלה. מאסנו בגנרלים חברתיים. מאסנו בגנרלים בכלל. הבעיה החברתית אינה זקוקה לגנרל. היא זקוקה לבן אדם. אחד עם לב גדול ושכל ישר. גנרל אינו יכול להיות כזה.
