נדמה כי לא נטעה אם נקבע כי התהליך המשפיע ביותר על החברה האנושית בכללותה הוא הגלובליזציה. השפעותיה הקיצוניות של זו לא מזכות אותה בהתייחסות הולמת בתקשורת ובשיח הציבורי.
הפירסומים השונים בנידון מעלים בבירור כי הענף האירופי של הגלובליזציה מבקש להשתלט על משאבי המזרח התיכון - חומריים, אנושיים ותרבותיים - ולהפכם חלק מן המנגנון הנצלני של השוק המשותף. הגורמים המרכזיים בפוליטיקה הישראלית משתפים פעולה עם התהליך הזה, ומובילים אותנו לאבדון ביודעין, מתוך הנחה שהמשך קיומה של מדינת ישראל כמדינת העם היהודי איננו מתאים לסדר העולמי החדש, והם משתפים פעולה עם אירופה האנטישמית ועם בני חסותה – ארגוני הטרור האיסלמו פשיסטיים. התהליך הניאו קולוניאליסטי המתואר מתחולל בכמה אפיקים:
- לדעת הגלובליסטים, תקשורת ההמונים פורצת את גבולות האתמול ומכוננת יסודות תודעה משותפים המקרבים את חלקי האנושות ומאחדים אותם תוך ביטול השוני התרבותי, הלאומי, הדתי וכו'. לפי שמעון פרס: 'טכנולוגיית התקשורת פרצה את גבולות האתמול. 'בכפר הגלובלי' שלנו נוצרת זהות אנושית חדשה שמאפייניה הם אוניברסליים. מסרים וסמלים דומים יוצרים צביון של אחדות אל מול העתיד, לעומת השונות המשקפת את העבר על סמליו והמיתוסים שלו... בעולם התקשורת בת זמננו מיטשטשים גבולות ומתערפלים סמלים ייחודיים...' (בראשית חדשה, עמ' 14-15).
משמעות הדברים היא שהמין האנושי צועד מן העבר הלאומי אל העתיד האינטגרטיבי הפוסט לאומי. במקרה הישראלי, 'המזרח התיכון החדש' של פרס יכון, לפי חזונו, על בסיס חורבותיה של מדינת הלאום היהודית. עמדה זו חייבת להדיר שינה מעיני אזרחי המדינה. פרס עצמו קובע בפירוש כי מדינת הלאום איננה ממלאת את ייעודיה בעידן החדש ולכן יש למזגה במסגרת רחבה יותר:
"... אין די בארגון של כל מדינה ומדינה בפני עצמה. הצוותא האנושית התרחבה ורק מסגרת של כלל רחב יותר, על בסיס אזורי ואף על אזורי, יכולה לתת לפרט את ההגנה על חייו, על גופו, על פרנסתו ועל חרותו. יבוא יום וגם תודעתו העצמית של האדם, זהותו האישית, תתבסס על מציאות חדשה זו. לכשיבוא יום זה תימצא האנושות מעבר לשלב הלאומי בתולדותיה, ובמערב אירופה כבר ניכרים סימנים ראשונים המבשרים את בואו של אביב אנושי זה..."(המזרח התיכון החדש, עמ' 78).
ביטול הזהות הלאומית מבטל מניה וביה את הזכויות הלאומיות הנובעות ממנה, ובכלל זה גם את הזכות למדינת לאום. פרס מבין זאת היטב ולכן הוא שואף לכונן 'מסגרת אזורית' שתאגד תחתיה את הציבור המזרח תיכוני כולו, שיאבד את זהותו הלאומית עד אז, דבר שיאפשר אינטגרציה חברתית ופוליטת על בסיס אוניברסלי בינינו לבין הערבים.
- שנית, לטענת הגלובליסטים, ההפרטה המאסיבית של המרחב מצמצת את יכולת המדינה לשלוט על טריטוריה, שהיא וכל אשר עליה עוברים לידיים פרטיות. לפי צמד החוקרים קגלי וויטקופף: 'גלובליזציה מחלישה את כושרן של מדינות להחיל שליטה פוליטית על טריטוריה ששחקנים מן המגזר הפרטי פועלים בה.
אבדן שליטה זה פירושו מן הסתם כי בהביטנו הרחק לעבר העתיד, ובכלל זה עתיד מדינת הלאום עצמה, עלינו להודות, שהגלובליזציה שמה קץ למונופול של מדינות הלאום על הריבונות הפנימית, שהיתה מובטחת בעבר מכוח הטריטוריה. שינוי זה שולל מהריבונות את ערכה התפקודי. מדינת הלאום כשחקן ריבוני חיצוני במערכת הבין לאומית תהיה נחלת העבר...' (הפוליטיקה העולמית – מגמות ותמורות, עמ' 298).
שני היסודות העיקריים הללו, המבטלים את הריבונות ואת ערכה של מדינת הלאום בעידן החדש, ובכלל זה מדינת ישראל כמובן, הביאו את פרס לקבוע כי: 'הגלובליזציה וההפרטה יצאו שלובות זרוע כזוג מנצח. הגלובליזציה הפחיתה את חשיבות הגבולות; ההפרטה - את חשיבות הממשלות, והן קבעו כללי משחק חדשים'(בראשית חדשה, עמ' 131–132).
חשוב להדגיש כי צמצום כוחן של ממשלות בעידן החדש פירושו גם כרסום משמעותי בדמוקרטיה. שכן בהעדר ממשלות ובהעדר ריבונות מדינית אין כל משמעות לקולו של האדם הפשוט, ואין כל משמעות למערכות הבחירות לפרלמנטים השונים, שכן הללו הולכים ומאבדים מכוחם. ערעור הריבונות הישראלית בארץ מהווה חלק יסודי בכל התוכנית המדינית של פרס/ביילין ופטרוניהם מאירופה, לכן קובע פרס כי: 'לא לשריין את הריבונות אנו צריכים על סף המאה העשרים ואחת, אלא לחזק את הממד האנושי, לאפשר מגע בלתי אמצעי ולהתאים את המציאות האיזורית למגמה העתידה להשפיע על העולם כולו' (המזרח התיכון החדש, עמ' 148).
פירוק הריבונות הלאומית (מדינת הלאום) יוביל בהכרח להסרת הגבולות המגדירים את הטריטוריה שעליה חלה הריבונות. לכן ניתן להבין את התנגדות השמאל לגדר ההפרדה על הפכפכותה, שכן לפי פרס, מדינת ישראל כלל לא צריכה גבולות בעידן החדש: 'בעקבות כינון שלום כולל יפתחו הגבולות בין מדינות האיזור לתנועה חופשית' (שם עמ' 134).
פתיחת הגבולות וקץ הריבונות הישראלית מובילים לאינטגרציה מזרח תיכונית, ולקבלת זכות השיבה – שכן בגבולות פתוחים יוכל כל אדם לעבור באופן חופשי לארץ ישראל ולהשתכן בה ללא הגבלה גם אם הוא פליט לשעבר, ולכן קיבלו בארץ את האפשרות לנהל משא-ומתן עם אירגוני הטרור האיסלמו פשיסטיים גם מבלי שהללו יוותרו על דרישת השיבה שלהם.
השינויים הדמוגרפיים הם חסרי משמעות בעידן שבו האנושות עוברת תהליכים של אינטגרציה תודעתית וצועדת אל עבר העתיד הפוסט לאומי. בעידן החדש, אליבא דפרס ופטרוניו מאירופה, לא יהיה עוד הבדל בין ערבים ליהודים שכן אנו עומדים לעבור טרנספורמציה נפשית עמוקה, התוכנית אומנם תצליח לדעת מחולליה אך לפי פרס: 'לשם כך דרושה מהפכה מחשבתית, שלא קל לעמוד בה...'(שם עמ' 61).
פרס אף רואה את המהפך הנפשי כדבר שכבר התרחש: 'התמורה במצבו של האדם היא כה יסודית, שאפשר לומר כי אנו עומדים בפתחה של ראשית חדשה. של היסטוריה חדשה'(בראשית חדשה, עמ' 11).
ומאחר שהשינוי הוא ביסודות קיומנו כעם על כל ההשלכות הכרוכות בכך, חייבת לבוא האלטרנטיבה העדיפה על המצב הקיים לדעת מצדדי התהליך, ולכן קובע פרס כי: 'מקורות העושר של התקופה החדשה שונים בתכלית: אין להם גבולות, אין להם מרחב טריטוריאלי, אין להם שוני לאומי'(שם, עמ' 13).
ישאלו נא הקוראים את עצמם אם הם מוכנים לחיות במדינה 'ללא גבולות'; 'ללא מרחב טריטוריאלי'; ולאבד את ה'שוני הלאומי' שלהם. מילא אם זה היה בעבור 'שלום', אבל כאשר בתמורה אנו מקבלים עוד הרוגים, עוד ילדים חרוכים מוצאים מאוטובוסים בוערים ועוד גופות והורים שקוברים את בניהם, אז נדמה שדרושה בארץ הזאת מהפכה מחשבתית שלא קל לעמוד בה, כלשונו של פרס...
הקשר של כל המגמה הזאת לאיחוד האירופה הוא ברור. האיחוד מבקש להרחיב את אחיזתו במשאבי המזה"ת, והוא עושה זאת באמצעות בני טיפוחיו – מפלגות השמאל ואירגוני הטרור הממומנים על ידו.
באתר 'שחר' של יוסי ביילין, שעובד כבר שנים באיחוד, מפרסם מר ביילין מעין לקסיקון פוליטי ובו ערכים שונים. בין יתר הערכים מופיע 'האיחוד האירופי', אותו רואה ביילין כהצלחה הגדולה ביותר במאה העשרים. המעניין הוא כי מר ביילין מקפיד לציין כי על מדינת ישראל להתעקש ולעמוד על כך, שכחלק מן המו"מ בינינו לבין הערבים, יצרפו אותנו האירופים ברוב חסדם לאיחוד.
המשמעות היא ברורה, ריבונותה של ממשלת ישראל נציגתו הנבחרת של העם היושב בציון תחדל מלהתקיים מייד עם צירופה לאיחוד, שכן ההחלטות הרלוונטיות לציבור בישראל תתקבלנה בנציבות האיחוד האירופי ע"י מדינאים ופקידים זרים שאינם מחבבים אותנו יתר על המידה, בלשון המעטה.
פטרורנו של ביילין, פרס, תומך אף הוא באופציה האירופית באומרו כי: 'לגבי אירופה אין מדובר בפוטנציאל בלבד. הקהילייה המאוחדת מגלה עניין אקטואלי והיסטורי כאחת במזרח התיכון...' (המזרח התיכון החדש, עמ' 98 – 99).
העניין ההיסטורי מחזיר אותנו לשורשי התופעה הניאו אימפריאליסטית הזאת: פרס רומז לשלטון הקולוניאליסטי של אירופה במזה"ת והוא רואה את פני העתיד בחידוש הקולוניאליזם הקלאסי. גם צמד החוקרים קלמנט וספרינבורג שהקדישו להשפעות הגלובליזציה על המזה"ת ספר חשוב, רואים בתופעה המשך ישיר של הקולוניאליזם הקלאסי.
לצד היסודות הנזכרים, אירופה עושה שימוש פעיל במה שמכונה במחקר 'אליטת מעבר', שתפקידה לסנן את ערכיה של אירופה אל לב החברה הילידית הנכבשת. לצורך כך מסתייעים האירופים במה שמכונה 'אירגונים לא ממשלתיים'(NGO'S) הממומנים ברובם ע"י אירופה ושתפקידם לחולל תסיסה חברתית – בשורה ארוכה של תחומים - נגד הממשלה. עירעור היציבות הפנימית במדינה יוצר מצב של משבר וחוסר אמון בין העם לבין נציגיו, מעורר תחושה ש'אין בעל בית' ושאנו צריכים 'התערבות חיצונית'.
לכן רבים בשמאל קוראים היום (כאילו מתוך יוזמה עצמאית) למעורבות בינ"ל שפירושה מעורבות אירופית. האירגונים האמורים פועלים בכל קווי המחלוקת המחלקים את החברה בישראל ומעמיקים אותם עד כדי אובדן החברה - ויקי כנפו נתמכה ע"י שתי עמותות לפחות הממומנות ע"י האיחוד; הקשת המזרחית שאיננה אלא מסגרת אנטי ציונית מוסווית תחת כותרת 'תמימה'; שלום עכשיו; תעיו"ש; העמותה לשיתוף פעולה כלכלי של ביילין; מרכז פרס לשלום; גורמים בכירים באקדמיה הישראלית הממומנים ע"י האיחוד ופועלים בחסותו ולמען האינטרסים שלו במרחב וכו'.
העולה מכלל העובדות שהובאו כאן הוא, שהמזרח התיכון נתון לסכנה איומה מצד האיחוד האירופי ויהודי החסות שלו בשמאל הישראלי, הדברים מבוססים וברורים - הסכמי אוסלו לא היו ניסיון להשכין שלום כי אם ניסיון להניח את התשתית הכלכלית שתאפשר הפרטה של המרחב המזרח תיכוני; השתלטות על משאביו הטבעיים והפיכת תושביו לשוק עבדים של האיחוד; פירוק מדינת ישראל ושילובה במזה"ת החדש, האינטגרטיבי, נטול המדינות ונטול הגבולות, על כל המשתמע מכך, וסינוף של המזה"ת למנגנון האימפריאליסטי של אירופה החדשה/ישנה.
