הפעם, שלא כדרכי, אהיה קצר ותכליתי, ואנפה מהסיפור - גילוי נאות: מדובר בעניין אישי שלי - כל בדל-עובדה שאינו נחוץ לעניין, ושיכול לעורר חשש להשפעה אישית-רגשית שלי על ראייתי העניינית את הנושא.
לפי כתב-הקובלנה שהוגש נגדי לבית הדין המשמעתי של לשכת עורכי-הדין אמרתי משהו לשופט פלוני, בתגובה להתנהגות מסויימת שלו, והדבר היה ביום 3.3.1994.
השאלה שהתעוררה בבתי הדין של הלשכה, ובערעור לבית המשפט העליון היא אם הייתי צריך, או רשאי, למען המטרה שהיתה לנגד עיני, לומר לשופט את הדברים שאמרתי, או שצריך הייתי להסתפק בחלופות אחרות.
אומר בפסק דינו השופט
יהונתן עדיאל, שופט מחוזי עם מינוי-בפועל לביהמ"ש העליון, וכמובן גם מועמד לכהונת שופט באותה ערכאה, כשהוא מאמץ בשתי ידיים את עמדת ביה"ד הארצי של הלשכה: "... בית הדין הארצי אף ציין בפסק דינו מספר דרכי פעולה בהן יכול לבחור עורך דין: 'עוה"ד יכול ...
להתלונן לנציב תלונות השופטים ... '".
השאלה היא, כמובן, איך יכולתי "להתלונן לנציב תלונות השופטים" - כאשר הצורך להתלונן היה בראשית שנת 1994,
כמעט שמונה וחצי שנים לפני שהכנסת חוקקה את חוק נציב תלונות הציבור על שופטים, ולמעלה מתשע וחצי שנים לפני שהמוסד הזה קם בפועל! והשאלה הנגזרת מאותה השאלה - חשובה לא פחות - היא
האם השופט יהונתן עדיאל אכן למד כראוי את התיק - ואיך הוא מצפה להתקבל לעבודה בבית המשפט העליון עם יחס כזה לעבודתו. וכעת, מן הסתם, תשאלו: מדוע אתה לא מגלה לנו מה עשה השופט, ומה אמרת לו מה אתה מסתיר סמוך לחזה ... התשובה היא שבשום דבר שאני "מסתיר" אין כדי לשנות, ולו במאומה:
נניח שהשופט אמר שהוא דוחה את המשך הדיון לשעה 12:00, דהיינו אחרי ההפסקה, ואני, בתגובה, שלפתי אקדח, יריתי שלוש יריות בתקרה, ואמרתי לכבודו שאם הוא לא דן על-אתר בעניינו של מרשי, הוא "לא ייצא מכאן חי"... נניח ... בוודאי שיש בהתנהגות כזו של עורך-דין משום רבב אתי כלשהו,
אבל מה לרבב האתי הזה ולעובדה (המצערת) שנציבות תלונות הציבור על שופטים תקום - אם בכלל - רק בעוד עשר שנים?! ולמי שבכל זאת סקרן לדעת מה הסיפור כולו -
הרי הוא כאן, עם קישור לפסק-הדין.
