השלכות רבות לעידן החדש בפתחו אנו עומדים. אחת מהן היא תפיסת הביטחון החדשה הנגזרת מהנחות היסוד שעליהן הולך ונבנה הסדר העולמי החדש. אדריכלי הסדר העולמי החדש סבורים כי בעידן הנוכחי אין עוד מקום למדינות לאום קטנות, כמו מדינת ישראל. הם סבורים כי הטכנולוגיה ותקשורת ההמונים, כמו גם כלכלת השוק החופשי והקוסמופוליטיות הפוסט לאומית, הנשענת על השקפות פסאודו פילוסופיות, פוסט מודרניסטיות, ערערו עד היסוד את מעמדה של מדינת הלאום ושל המסגרות הריבוניות העממיות, ואלו משתלבים יחדיו לכלל גושים גדולים במסגרות אינטגרטיביות רחבות.
כתוצאה מן ההשקפה החדשה שאומצה במלואה ע"י השמאל הישראלי, נולדה תפיסת ביטחון חדשה, שהלכה וצברה לעצמה יותר ויותר תומכים, עד כי אומצה רשמית ע"י ממשלת ישראל בזמן שלטונו של מי שכונה 'מר ביטחון', מר יצחק רבין עליו השלום, בראשית שנות התשעים, כחלק משלים של הפרויקט המדיני ושל הסכמי אוסלו.
ה'קונספציה' החדשה שינתה לחלוטין את מעמדו של צה"ל בתוך כלל הכוחות הלוחמים הפזורים במזרח התיכון, ואת היחס של מדינת ישראל לכוחות הטרור הסובבים אותנו. אם בעבר הצבא היה צבא העם, מטרותיו נגזרו מן האינטרסים הלאומיים של חברת הלאום הגרעינית, וחייליו השתייכו לחברת הלאום ולבני בריתה, הרי שבעידן הגלובליזציה הפוסט לאומית נשתנו הדברים מן היסוד.
התפיסה הרווחת היום בקרב אדריכלי הסדר העולמי החדש, מדברת במונחים של צבא מקצועי, מעין ספק שירותים על בסיס אזורי רחב ועל לאומי. מטרות כוחות הביטחון נגזרות מן הזהויות החדשות המתגבשות לנגד עינינו ואלו הן אינן זהויות לאומיות דתיות או אחרות. המזרח התיכון החדש, לפי נציגי הסדר העולמי החדש, נתון בתהליכים של אינטגרציה בשורה ארוכה של תחומים. כלכלה משותפת, מטבע משותף, איחוד מנגנוני שלטון – מה שפרס מכנה 'קונפדרציה' – ביטול גבולות גיאוגרפיים ואינטגרציה חברתית.
במציאות ההולכת ונרקמת לנגד עינינו אין עוד מקום לצבא העם המיושן, פרי הביאושים של העידן הלאומי, לדעת ראשי השמאל הישראלי. המציאות החדשה מחייבת שינוי רדיקלי בתפיסת הביטחון, שינוי שיאפשר שירות משותף של חיילים ללא הבדל דת, מין, מוצא או לאום. צבא מקצועי שיספק שירותים אזוריים לתושבי המזה"ת החדש כולו.
זאת התשובה לשאלת גורמים ציוניים: 'למה נתתם להם רובים'. הסכמי אוסלו חייבו התייחסות 'רעננה' ו'חדשנית' לבעיות הביטחון השונות, כזו שתאפשר שילוב של גורמי ביטחון ערביים ויהודיים במסגרת נותנת שירותים אחת, וחשיבה כזו היתה באמתחתו של פרס מן המוכן. כבר בשלהי שנות השבעים, כאשר האופציה למימוש האינטגרציה הקונפדרטיבית היתה ירדן, פרסם פרס את ספרו 'כעת מחר' שנכתב יחד עם חגי אשד. בפרק 'פשרה פונקציונלית וטריטוריאלית' מדבר פרס על 'שוק ישראלי ירדני משותף', על גבול פתוח ועל 'צבא ישראלי ירדני' משותף!!!
מי יהיו אויביו של הצבא המשותף הזה? על מי הוא יגן ומפני מי? למי יהיה הצבא המשותף הזה כפוף? שאלות אלו ורבות אחרות אינן מותירות מקום לספק: צבא אזורי לא יכול להיות כפוף להחלטות 'ממשלת ישראל', ולא יכול לשרת אינטרסים של עם כלשהו.
לפיכך מתחייבת מסגרת שלטונית אזורית אינטגרטיבית, שתחליף ותבטל בעצם קיומה את הצורך בממשלות, ובכלל זה את הצורך בממשלת ישראל, ואליה יהיה כפוף הצבא האזורי החדש. כמו כן מתחייבת רוויזיה כללית של מטרות הצבא. יחסי הכוחות בין ערבים ליהודים במסגרת האזורית, לה הקדיש פרס פרק שלם בספרו 'המזרח התיכון החדש', יעמידו ללא ספק את היהודים בנחיתות איומה.
לפרס זה לא מפריע, שכן בעידן הפוסט לאומי אין הבחנה בין יהודים ללא יהודים. כולנו בני אדם וכולנו שווים. אלא שבעוד שכמה יהודי חסות מפליגים בדמיונות שווא ובחזיונות פוסט היסטוריים על עולם שכולו טוב, הערבים עדיין לא קיבלו את הבשורה החדשה. בפרלמנט האזורי העדיפות הכמותית של הצד הערבי תתורגם מיד למציאות איומה שתהפוך את 'המזרח התיכון הישן' לגן עדן עלי אדמות לעומת מחליפו החדש.
כשלב ביניים מבקשים אנשי אצולת הכפר הגלובלי ונציגיהם באזור – אירגוני השמאל הפוסט ציוניים הממומנים ע"י האיחוד האירופי ופועלים בשרותו - להפוך את צה"ל לצבא מקצועי שבו ישולבו כוחות ערביים מקומיים ואחרים. באתר 'שחר', בלקסיקון הפוליטי שלו, כותב ביילין על הצורך לשנות את הצבא ולהפכו מצבא העם לצבא מקצועי, אליו יתגייסו בני האזור כולו ללא הבדלי דת, מין, מוצא ולאום וכו'.
כיצד יגן צבא העם על העם ועל האינטרסים שלו אם בתוכו משרתים חיילים המשתייכים לעם האויב? למי יצייתו החיילים הערביים שישרתו בצה"ל, למפקדיהם היהודים או לצו הסולידריות הערבית שיחייב אותם למרוד במסגרת המשותפת למען האינטרסים הלאומיים שלהם? התשובות לשאלות אלו ברורה, אבל כמו כל רעיון מטורף שנהגה במקומותינו, מיד קופצים כמוצאי שלל רב ה'חכמים' מן האקדמיה הישראלית ונותנים גושפנקא מדופלמת לעיוות הדעת והמוסר.
פרופ' קימרלינג, מומחה מטעם עצמו ואישיות אקדמית מכובדת בקרב אנשי המחנה הפוסט ציוני בארץ, למשל קובע כי: 'יש לאמץ את שיטת הצבא ההתנדבותי – מקצועי, ולראות ב'עבודת הצבא' עיסוק ככל עיסוק אחר, כולל איסור אפליה בקבלה וקידום על-רקע מין, דת, מוצא ולאום' (קץ שלטון האחוסלים' עמ' 91). קימרלינג איננו שותף יחיד לתפיסה זו. הוא משקף רוח חדשה ישנה שהולכת ומתרחבת ומאיימת על מדינת היהודים ועל העם היהודי.
הרעיון לשלב את צה"ל בתוך מסגרת רחבה יותר של כוחות לוחמים אזוריים פירושו ביטול צה"ל וביטול הקונספט של 'צבא העם' אשר ציווה לנו את החיים. יש לזכור ולהדגיש בצורה ברורה ביותר, שהכוחות הלוחמים אותם פרס, קימרלינג, ביילין וחבריהם רוצים לאחד עם צה"ל הינם איגוני טרור לכל דבר ועניין, אשר מצהירים מעל כל במה אפשרית כי מטרתם הגלוייה היא השמדת המדינה והעם. ואולם במציאות הנוכחית בה 'עם' ו'לאום' הפכו לשאריות עולם האתמול, ואילו העתיד מכוון את האנושות לעידן בו לא יהיו עוד לאומים ולא תהינה עוד מדינות לאום, לשווא ננסה למצוא את ההבדלים שבין המחנה הפוסט ציוני בארץ לבין מנהיג אירן.
הן אחמדניג'אד והן המחנה הפוסט ציוני מדברים על קץ מדינת ישראל וביטול הלאומיות היהודית, כחלק מתהליך חיובי אליו יש לחתור, ולפיכך קיימת ביניהם אחדות מטרות ברורה.
הרעיון לבטל את צה"ל ולשלבו בתוך מערך לוחם כלל מזרח תיכוני נובע באופן ישיר מן ההשקפה הפוסט ציונית, והוא מהווה איום קיומי על מדינת ישראל ועל העם היושב בציון. הצרה של עם ישראל היא שהפעם האיום הוא מבית ולא רק מחוץ, והוא שעמד בסיס ההחלטה לחמש את אויבי ישראל מכף רגל ועד ראש בנשק שהוצא ממחסני צבא הגנה לישראל והועבר למחסני צבא התקפה לישמעאל.
