הפסיקה "בעניין זה הגענו לכלל דעה, כי הגם שלא ניתן לייחס משקל של ממש להסברים שניתנו על-ידי המשיב להלוך נפשו של שמולביץ בעת שהעיד, ולא על-ידי שמולביץ עצמו, אין מקום להתערבותנו בעמדת המשיב, שלפיה אין להעמיד את שמולביץ לדין פלילי, כך שממילא גם אין טעם לפתיחת חקירה פלילית".
כך, במילים אלה, מצאו עצמם היועץ המשפטי לממשלה, אליקים רובינשטיין (המשיב ויעקב שמולביץ (העד), בסירה אחת, בפסק-דין שניתן השבוע בבית-המשפט העליון (יום ב', 30.9.02).
בית-המשפט, בהרכב השופטים דליה דורנר (אב בית-הדין), אילה פרוקצ'יה ואדמונד לוי, אינו מאמין לגירסתם בנושא זה. רובינשטיין טען שוב ושוב בפני בית-המשפט כי שמולביץ לא שיקר, וכי אין בהתנהגותו בנושא זה משום דופי פלילי. בית-המשפט לא קיבל טיעון זה, נוכח העובדות החמורות. ומביך מכך, בית-המשפט לא ייחס "משקל של ממש להסברים..." של רובינשטיין. ובמילים פשוטות יותר: טיעוניו הנפתלים והמוזרים של רובינשטיין, כאילו שמולביץ לא שיקר ביחס לעבירות הפליליות בהן הורשע בשוויץ, הם כל-כך מגוחכים וכל-כך תלושים מהמציאות וכל-כך הפוכים מהאמת, עד כי בית-המשפט נותן להם משקל אפסי.
בעצם, אמרו לו משהו מעין זה: אל תבלבל לנו את המוח. נזכור כי כאשר מדובר ביועץ המשפטי לממשלה, ובמיוחד במי שמוצג כמועמד לכהונת שופט בית-המשפט העליון, אין מדובר בדברים של מה בכך. מסיבה זו מצאתי לנכון להתמקד הפעם בהתנהלותו של רובינשטיין בפרשה זו החסד. ניתנת האמת להיאמר: פסק-הדין של בית-המשפט העליון עושה חסד עם התביעה כולה ועם רובינשטיין בפרט. ההליך מתנהל בבית-המשפט העליון יותר משנה. המשיב רובינשטיין הגיש לבית-המשפט העליון טיעוני תשובה עבי כרס. את מספר הטיעונים התמוהים שמסר, באמצעות עו"ד שי ניצן, לא נוכל להכניס כאן מפאת קוצר היריעה.
גם לאחר שבית-המשפט העליון הוציא צו על-תנאי - שהיה אמור לסחרר את התביעה ולאלצה לבחון מחדש את דרכה - הוסיף רובינשטיין לדבוק בעמדתו ולחפות על שמולביץ, הכל למען המטרה המקודשת: להגן על הרשעתו של דרעי, ולמנוע חלילה מצב, שבו יוצג שמולביץ במערומיו, כמי ששיקר במשפט דרעי. לו היה מדובר בגורם אחר, סביר להניח שהשופטים לא היו חסים כל-כך על כבודו. הם היו מעמידים אותו במקומו. אבל כאן מדובר ביועץ משפטי לממשלה. ומסיבה זו, אולי, שומרים השופטים על 'ממלכתיות', שמא חלילה ישפכו את התינוק עם המים.
נדגיש, כי קביעותיו של בית-המשפט העליון השבוע, נוגעות אך ורק לעדותו של שמולביץ ביחס לעבירות שביצע בשוויץ, ויש להן השלכה לגבי מהימנותו. השאלה היא, כן, האם מדובר בעד אמין, שעל דבריו ניתן לסמוך ביתר העניינים בהם העיד.
קביעות אלה עשויות לסייע לדרעי, רק אם יחליט נשיא בית-המשפט העליון (בפניו תלויה ועומדת בקשת דרעי למשפט חוזר), כי מדובר בעד שקרן שלא ניתן להאמין לדבריו גם ביתר העניינים בהם העיד, ובגינם הורשע אריה דרעי.
הערה: דרעי הורשע בעבירות חמורות, בהן קבלת שוחד. אין בדברים כאן כדי להפחית מחומרת המעשים בהם הורשע - מוטלת עליו עכשיו חובת ההוכחה בבקשתו למשפט חוזר, כי אכן נפל, כטענתו, קורבן לעלילה - אלא להאיר את מעשיו המוזרים של המשיב רובינשטיין, ראש התביעה במדינת ישראל, שלא נמנע מהצגת טיעונים מוזרים לבית-המשפט.
הכזבים מדוע נהג רובינשטיין כפי שנהג, למרות שקיבל התרעות אין ספור - הן מפרקליטי דרעי, עוה"ד נבות תל-צור ויגאל ארנון? מדוע לא תיקן דרכיו, למרות שכזביו של שמולביץ (והחיפוי המוזר שלו) נחשפו כאן שוב ושוב.
התשובה לכך נעוצה כנראה במדיניות המוצהרת של בית-המשפט העליון, לפיה נמנע בית-משפט זה מהתערבות בהחלטות היועץ המשפטי לממשלה. היועץ, כמוסד, הוא למעשה בין הבודדים בישראל, שהחלטותיו אינן מבוקרות. לכן יכול היה רובינשטיין להרשות לעצמו להציג נימוקים מוזרים, בידיעה מראש שבית-המשפט יימנע מהטחת ביקורת בו.
ויש עוד סיבה אחת בגללה, אולי, נטל רובינשטיין את הסיכונים: החשש מפני פתיחת תיבת פנדורה, שמא יגלה שמולביץ מי ידע על הרשעתו בשוויץ, והאם התובע דאז, יהושע רזניק, ופרקליטת המדינה דאז דורית ביניש, ידעו והסתירו זאת מבית-המשפט. נוכח החלטת בית-המשפט העליון, יישארו עניינים אלה בגדר סוד, אלא אם יחליט שמולביץ, ביום מן הימים, לספר חלק מהאמת.
האמת האמם נסתרה האמת מעיניו של רובינשטיין? האם הוא 'רק' שגה, או מדובר בהדחקת האמת. עד כמה היו העובדות ברורות, ניתן ללמוד מהדברים שכתב השופט אדמונד לוי בפסק-הדין. להלן חלק מהם:
"במהלך חקירתו הראשית בפני בית-המשפט המחוזי בירושלים במשפטו של העותר נתבקש שמולביץ, בתאריך 22.2.95, להבהיר מדוע נעצר בשוויץ ועל מה נחקר, וכך השיב (...)".
"חברה שלי תיווכה בין שני סוגי עיסקות שנחשדו (...) כעיסקה לא אמיתית, וממילא לא היה כוונה לי, או לחברה שלי, יותר נכון, לסייע באותה עיסקה לא אמיתית. החשדות האלו הוסרו. היום נשארו נגדי, לפי מה שאמר לי התובע בינואר כשהייתי אצלו בפעם האחרונה (...) החשד של סוג התרשלות בעסק, שהייתי אמור 'לבדוק יותר אם העסק הזה אמיתי או לא, וסעיף שני זה עבודה ללא רשיון".
וממשיך השופט לוי:
"נדמה כי אין צורך לומר שתיאור זה רחוק מלהיות הצגה נאמנה של העובדות והאישומים אשר יוחסו לשמולביץ, כפי שאלה מצאו ביטוי בפרוטוקול החקירה בשוויץ, שהרי האישום במעשי מרמה עמד שם במרכז חקירתו. חרף זאת, גם בחקירתו הנגדית הוסיף שמולביץ לדבוק באותה גרסה, וחזר וטען (...) כי כל מה שנותר מהאישומים המקוריים עליהם נחקר הוא 'שעבד ללא רשיון', וכן 'שהתרשל בעיסקה' בהמשך ניסה סניגורו של העותר לסייע לשמולביץ ל'היזכר' בטיבם של האישומים (אף שהיה זה שבועות ספורים בלבד לאחר חקירתו בשוויץ), ותשובתו היתה נחרצת: 'מה שאדוני אומר הוא שקר גמור'. במצב זה, נראה לי כי נכון לקבוע שתשובותיו אלו של שמולביץ היו, במקרה הטוב, לא-נכונות ומטעות, ומכאן השקפתי שהסברו של בא-כוח המשיב, לפיו השיב שמולביץ 'תשובות שהיו נכונות לפי שיפוטו והערכתו מסירת עדותו', אינו עומד במבחן הביקורת באשר למצב הדברים כפי שהיה עובר להשלמת התמונה אוסיף, כי בתאריך 2.9.96 ניתן פסק-הדין בעניינו של שמולביץ בבית-המשפט בציריך, ובו נמצא אשם בביצוע עבירה מוגמרת של מירמה, בה זכו הוא ושותפיו בשלל של מיליון דולר (אשר חלק ממנו נתפס על-ידי השלטונות בשוויץ). כמו כן הוא נמצא אשם ב-13 מקרים שונים מאותו תחום, בהם הורשע בעבירה של ניסיון למירמה, וכאמור, השלל בו היו אמורים הוא וחבריו לזכות היה כ-370 מיליון דולר. בגין כל אלה נגזרו לשמולביץ 18 חודשי מאסר בניכוי ימי מעצרו (265 ימים), והוא גורש משוויץ (...).
בהכרעת דינו של העותר, נתן בית-המשפט המחוזי בירושלים אמון מלא וללא סייג בעדותו של שמולביץ. כך הוא גם נהג בסוגיית החקירה בשוויץ, ומפיו אף נשמעה ביקורת על כך שההגנה הטיחה בשמולביץ את הטענה כי תשובותיו בסוגיה זו אינן "מדויקות".
הבקשה השופט לוי כותב עוד כמה משפטי מחץ, עליהם אין יותר מה להוסיף: "ספק בעיני אם כיום, מספר שנים לאחר שניתן אותו פסק-דין, ובעקבות חשיפתן של העובדות החדשות אודות החקירה בשוויץ, היה בית-המשפט המחוזי בירושלים מנסח, את עמדתו ביחס לגירסתו של שמולביץ בסוגיה זו, באופן כה נחרץ. כך או כך לדידי אין ספק כי בנושא החקירה בשוויץ לא הקפיד שמולביץ למלא את חובתו להעיד אמת, אך בכך לא די לקבלתה של העתירה. ראשית, הואיל ולעבירות עליהן נחקר שמולביץ, ועליהן נתן את הדין בשוויץ, אין זיקה כלשהי לעבירות בגינן הועמד העותר לדין. שנית, מטרתה של החקירה עליה מבקש העותר כי נורה היא, בין היתר לחשוף את העובדות בעניין החקירה בשוויץ, והרי אלו האחרונות, כך השקפתי, ברורות למדי ומתועדות בכתובים, כך שגם מי שיבקש לחלוק עליהן, יתקשה לעשות זאת.
"שלישית, גם אם אפשר שגירסתו התמוהה והלא-מדויקת, וזאת בלשון המעטה, של שמולביץ ביחס לאותה חקירה, עלולה להשליך על ההכרעה בשאלת מהימנות עדותו במשפטו של העותר, זו אפשרות שהכרעתנו בה אינה נדרשת, הואיל והיא הועמדה לבחינה בהליך אחר, בו נקט העותר בפני בית-משפט זה - בקשה לקיומו של משפט חוזר".
