אחד המאפיינים של האדם בכלל ושל עסקן צבורי בפרט, הוא היכולת לנקוט יוזמה; לבחון יעדים חדשים ולשנות כיוון לפעמים. מאפיין זה הוא חלק ממותר האדם מן הבהמה, ולכאורה כך צריך להיות; השאלה היא רק, אם ועד כמה צריכים להיות גבולות ליוזמה האנושית.
יש הרבה (מאד) יוזמות במחוזותינו. באופן כללי, ניתן לחלק את היוזמות לשתי קטגוריות: יוזמה של בנין מול יוזמה של חורבן. יש היוזמים הקמת ישובים חדשים, התנחלויות מכנים אותם, ויש היוזמים את החרבתם. לא נעים להצטייר כמחריב, כידוע; אולי לכן אלה האחרונים טוענים שהיוזמה שלהם היא דוקא של בנין. אומנם החרבת ארץ ישראל אבל לצורך בנין מדינת ישראל.
היזמים האלה לא נולדו אתמול כידוע, והיוזמה הזאת אינה חדשה. מה שהשתנה בשנים האחרונות, זה שהממשלה נסחפה בעקבותיהם וכעת היא נושאת בגאון את הדגל של אידיאולוגיית החורבן.
כאמור, איש אינו חושב שיוזמתו היא יוזמה של חורבן, אלא אם כן יתחכם להסביר שיש לקטוע חלק נגוע כדי לרפא את כל הגוף. על מהלך כזה, גם הח"מ לא יחלוק כי הוא מהלך של בנין; הבעיה היא, שנראה כי חותכים דוקא את החלקים הבריאים ומותירים את הנגועים. דומה כי ההיסטוריה בכלל וזו של עם ישראל בפרט, מורכבת מיוזמות בניה שגרמו חורבן. אולי לא נכון לקרוא להן יוזמות בניה, אז נכנה אותן יוזמות שיפור שגרמו קלקול.
פרשת השבוע שלנו, שְׁלַח-לְךָ, כל עניינה הוא יוזמות שננקטו, התוצאות שנבעו מהן, והעיקר, הדרכה כיצד ליזום נכון.
א וַיְדַבֵּר ה', אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. ב שְׁלַח-לְךָ אֲנָשִׁים, וְיָתֻרוּ אֶת-אֶרֶץ כְּנַעַן, אֲשֶׁר-אֲנִי נֹתֵן, לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל: אִישׁ אֶחָד אִישׁ אֶחָד לְמַטֵּה אֲבֹתָיו, תִּשְׁלָחוּ--כֹּל, נָשִׂיא בָהֶם.
(רש"י) שְׁלַח-לְךָ, לדעתך אני איני מצוה לך אם תרצה שלח.
כלומר, שיגור המרגלים לא היה במצוות ה', אלא תוצאה של יוזמה עממית כפי שמזכיר משה בסקירתו ההיסטורית:
(דברים א') כב וַתִּקְרְבוּן אֵלַי כֻּלְּכֶם וַתּאמְרוּ נִשְׁלְחָה אֲנָשִׁים לְפָנֵינוּ וְיַחְפְּרוּ-לָנוּ אֶת-הָאָרֶץ וְיָשִׁבוּ אתָנוּ דָּבָר אֶת-הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר נַעֲלֶה-בָּהּ וְאֵת הֶעָרִים אֲשֶׁר נָבא אֲלֵיהֶן:
ה' השאיר את ההחלטה ביד משה ומשה מקבל את היוזמה.
ההמשך ידוע, ומי שאינו זוכר יכול לעיין בספר; אנחנו ננסה להבין את המניע של המרגלים, מה גרם להם להוציא דבת הארץ רעה? אם נבין את זה, אולי נבין גם את מה שקורה אצלנו היום, ובכלל. לפני כשנתיים הסברנו כי המרגלים שהיו ראשי השבטים, חששו פן ייפגע מעמדם המנהיגותי עם הכניסה לארץ, על כן העדיפו להשאר במדבר. כלומר, בעיות של אגו.
זווית אחרת, חיובית לכאורה, לאותו רעיון: במדבר היה להם מזון ומים בלי מאמץ, כך שיכלו להתעלות בקדושה בלי גבול. הכניסה לארץ פירושה מלחמת כבוש בשלב ראשון ואח"כ עמל יומיומי להביא פרנסה.
עמל זה עלול לפגוע ביכולתם לעבוד את ה' בשלמות, על כן אמרו (במדבר י"ג, ל"א): לֹא נוּכַל, לַעֲלוֹת אֶל-הָעָם כִּי-חָזָק הוּא, מִמֶּנּוּ. כבד עלינו המאמץ להשאר דבקים בה' תוך כדי התמודדות עם הקשיים היומיומיים; מעדיפים להשאר במדבר.
בין כך ובין כך, היתה כאן יוזמה של המרגלים להשאיר אותנו במדבר, בניגוד לתכלית שנקבעה מראש, להגיע אל ארץ כנען ולהתישב בה. וגם אם נקבל את ההסבר השני, שרצו להשאר במדבר כי שם, סמוך לאהל מועד ובלי דאגות פרנסה, קל יותר לשמור על דבקות בה', עדיין מהווה יוזמה זו מרידה בה', כי את ה' עובדים בקיום הוראותיו ולא בהכפפת הוראותיו לרצונות שלנו.
הנטיה הזאת, להכפיף את הוראות ה' לרצונות שלנו, היא העומדת בבסיס כל היוזמות שסופן חורבן ה' ישמור; גם נימוקים תורניים לא יעזרו כל עוד אין מבטלים את רצוננו מפני רצונו יתברך.
להעפיל, זה טוב או רע? המרגלים סחפו אחריהם רוב מוחלט של העם, וגם זה אופייני. תמהני אם יש דוגמא היסטורית אחת למצב בו הרוב בעם צדק. דומני שתמיד הצדק ההיסטורי היה עם המיעוט שדבק במשה ובדרכו, ואשמח אם מישהו יראה לי דוגמא הפוכה, בעם ישראל כמובן.
לאחר שמשה מביא בפני העם את תגובתו הקשה של ה' ואת הגזרה שכל הדור ההוא ימותו במדבר, ולאחר שהמרגלים שהנהיגו את המרד מתו במגפה, העם מתחרט על המרידה ונוקט יוזמה:
(במדבר י"ד) מ וַיַּשְׁכִּמוּ בַבֹּקֶר, וַיַּעֲלוּ אֶל-רֹאשׁ-הָהָר לֵאמֹר: הִנֶּנּוּ, וְעָלִינוּ אֶל-הַמָּקוֹם אֲשֶׁר-אָמַר ה'--כִּי חָטָאנוּ.
משה מודיע להם כי גם יוזמה זו צפויה להכשל כי אינה מבוססת על דבקות בה':
מא וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה, לָמָּה זֶּה אַתֶּם עֹבְרִים אֶת-פִּי ה'; וְהִוא, לֹא תִצְלָח. מב אַל-תַּעֲלוּ, כִּי אֵין ה' בְּקִרְבְּכֶם; וְלֹא, תִּנָּגְפוּ, לִפְנֵי, אֹיְבֵיכֶם.
משה אומנם נביא, אבל איך ידע כִּי אֵין ה' בְּקִרְבְּכֶם? הרי לא כתוב שהתייעץ עם ה' בעניין. אלא שהוא פשוט הקשיב למה שאמרו לו: הִנֶּנּוּ, וְעָלִינוּ אֶל-הַמָּקוֹם אֲשֶׁר-אָמַר ה'--כִּי חָטָאנוּ. אנחנו לא מרגישים שחטאנו, אבל אם ה' אומר שחטאנו – מי אנחנו שנתווכח.
ההעפלה שלנו תוכיח שלא היתה שום כוונה למרוד בה'. על כך משיב להם משה: אַל-תַּעֲלוּ, כִּי אֵין ה' בְּקִרְבְּכֶם; אתם שבים אל ה' מן השפה ולחוץ, לא באמת; על כן, וְלֹא-יִהְיֶה ה' עִמָּכֶם.
כך נולדה עוד יוזמה של תיקון לכאורה, שהולידה קלקול גדול:
מד וַיַּעְפִּלוּ, לַעֲלוֹת אֶל-רֹאשׁ הָהָר; וַאֲרוֹן בְּרִית-ה' וּמֹשֶׁה, לֹא-מָשׁוּ מִקֶּרֶב הַמַּחֲנֶה. מה וַיֵּרֶד הָעֲמָלֵקִי וְהַכְּנַעֲנִי, הַיֹּשֵׁב בָּהָר הַהוּא; וַיַּכּוּם וַיַּכְּתוּם, עַד-הַחָרְמָה.
אולי לא היתה כוונה של מרידה, אבל היתה מרידה, כי המעשה הוא העיקר, ונעשה מעשה של מרידה. מסתבר שיוזמה זה דבר מסוכן שמחייב זהירות מירבית. לפעמים, 'שב ואל תעשה' עדיף. כעת מגיעות ההנחיות ליוזמה נכונה, להנהגה יומיומית שתהווה תירגול של דבקות בה' ובכך תמנע יוזמות חורבניות.
אבל לפני כן יש לדאוג לייצוב מצב הרוח בעם, שהרי בעקבות סדרת הכשלונות שאירעו בתוך זמן קצר, עלול להתפתח בעם יאוש ח"ו, שידכא כל רעיון של נקיטת יוזמה, וגם יביא למחשבה שהארץ המובטחת צפויה להשאר בארץ החלומות חלילה.
(במדבר ט"ו) א וַיְדַבֵּר ה', אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. ב דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם: כִּי תָבֹאוּ, אֶל-אֶרֶץ מוֹשְׁבֹתֵיכֶם, אֲשֶׁר אֲנִי, נֹתֵן לָכֶם.
קודם כל יש כאן הבטחה משתמעת, שיגיעו לארץ למרות הכל. אח"כ באה סדרה של מצוות התלויות בארץ, אולי כדי להבהיר למי שלא הבין עד עכשיו, עד כמה חשובה לקב"ה בעלותנו על הארץ; שהרי כל המצוות המנויות בהמשך, אינן מתקיימות אלא ע"י יהודים ובארץ ישראל דוקא.
בין המצוות יש גם: יט וְהָיָה, בַּאֲכָלְכֶם מִלֶּחֶם הָאָרֶץ--תָּרִימוּ תְרוּמָה, לַה'. כ רֵאשִׁית, עֲרִסֹתֵכֶם--חַלָּה, תָּרִימוּ תְרוּמָה: כִּתְרוּמַת גֹּרֶן, כֵּן תָּרִימוּ אֹתָהּ.
כדי לטפח את המודעות שהכל צריך להיות מכוון לרצון ה', חייבים להקדיש לה' את כל ההתחלות; עוד לפני שאוכלים מהלחם, מרימים חלה לה', וכן הלאה בכל צעד בחיים. כך, כל יוזמה תתחיל בשאלה 'האם וכיצד זה מתאים לרצון ה".
עד כאן מדובר בהנחיות ברורות לחינוך עצמי. בסוף הפרשה מופיעה מצווה שמציעה נקיטת יוזמה של התחברות לה', אך אינה מחייבת כמו מצוות חלה או תרומה.
לח דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם, וְעָשׂוּ לָהֶם צִיצִת עַל-כַּנְפֵי בִגְדֵיהֶם, לְדֹרֹתָם;
וְעָשׂוּ לָהֶם, לרצונם; יכולים ללבוש בגד שאין לו ארבע כנפות, ויהיו פטורים מציצית, אבל אז יוותרו חלילה על הקשר עם הרבש"ע. יעשו להם בגד מתאים ויטילו בו ציציות – יפגינו בכך את רצונם העצמי בקשר.
חז"ל קבעו את מצוות ציצית כחובה, ובכך קבעו לנו תירגול יומיומי של יוזמה חיובית. יתן ה' ונזכה ליוזמות חיוביות שיעמיקו את הקשר שלנו עם ארץ ישראל ועם אלוקי ישראל ע"י תורת ישראל.
כך יהיה רק טוב באמת, ליהודים וגם לכל האחרים.
