אפשר היה לצפות ממישהו בן 58 לנהוג באופן בוגר, באופן אחראי. על דרך הכלל, הניסיון בא עם השנים, וכך הרצינות וההתמדה. אצלנו התמונה מעט שונה, והגיל כנראה, לא מהווה פקטור המשקף את אופי האדם. בני 58 אנו, עברנו כבר יובל, ועדיין נוהגים כילדים: מבזבזים, משקרים, מתעללים בילד שממול, ונוהגים להגניב לכיס סוכריות לא לנו. כך הוא בנק ישראל, ראי הציבוריות הישראלית בארצנו. השבוע התדענו לקרקס המשכורות שמתחולל במשרדי הבכירים, עד כי חשבנו ששפשוף עיניים קליל, יעלה כי טעות הייתה בהבנת המספרים. שפשפתי, חזרתי ושפשפתי, והמספרים עודם כקודם: 29 מתוך 50 שיאני השכר במגזר הציבורי הם עובדי בנק ישראל, ששכרם החודשי (ברוטו) - עולה על 55,500 שקלים.
והנה, יעלה השואל התמים ויתהה: "הכיצד?". ומי הוא האדם הקובע את דרגות השכר? ומי הוא האחד המחליט על מתן ההטבות?. יגדיל הוא ויתהה: מיהו, אם כן, המבקר את תהליכי קבלת ההחלטות בבנק ישראל? התשובה פשוטה: הבנק הוא הקובע, הבנק הוא המבקר, הבנק הוא המפקח. דרגות השכר נקבעות במשרדים פנימה, ללא בקרה חיצונית ואובייקטיבית. והם אינם לבד ב"חגיגת השנור": גם הכנסת ומוסד מבקר המדינה קובעים את מסגרת המשכורות וההטבות באופן עצמאי, וללא כל מגבלות פיקוח חיצוניות הכוללות גורמים בלתי תלויים. הם ולא אחר.
ואכן, המפתח בידי השומרים, והם בדד יהלכו. טוב היינו ישנים אם במלאכי שמיים עסקינן. ואולם, לא נפתיע אם נאמר כי אין אנשי הכנסת, חברי מוסד המבקר ובכירי בנק ישראל - בני מלאכים הם. המפתח בידם, אותו המפתח שאנחנו הפקרנו בכיסם, ועתה עושים הם כרצונם. ומי היה נוהג אחרת? הרי הכוח, הכסף, והחוק לצידם. ומה להם ולנו?
בלי תשובות מעשה הלוליינים מוכר היטב, עד כי נזההו ממרחק. התמונה ידועה: ביום קיץ לוהט מתחילה הפגנת החלשים - הקשישים, החולים, הנזקקים, הרעבים, וכולם מוצדקים. והפוליטיקה? לה אין תשובות. "אין לנו כסף, התקציב אזל", הם אומרים. אכן-כן, אלה אותם חברי כנסת, המאשרים מיליונים לפרויקטים בלתי גמורים, אלה אותם אנשי צבא המבכים על "קיצוץ" - בעוד מיליארדים מושקעים על טנקים בלתי שמישים, ואלה אותם אנשי משרד האוצר המתרצים אלפי תירוצים נודעים. דבר לא מפתיע, דבר לא מחדש.
והנה, ברגע אחד של חולשה, מתחילים מנועי השיווק לפעול בשדרוג. המטרה: יהודי התפוצות. השיטה: לבכות על מר גורלנו. ללא בושה, פונים אותם בכירים בזבזנים לגדולי העסקנים בתפוצות, ודורשים כי יממנו, יסייעו ויממנו, את האמבולנסים למד"א, את השכפ"צים ללוחמי צה"ל, ואת התרופות לחולי הסרטן.
מדינת ישראל אינה יכולה עוד לנהוג בחוסר ניקיון כפיים. עליה לדבוק בביקורת עצמית, "לנקות" את קלקוליה, ורק אז לפנות, תמת לב, לאנשי הנדבה. עד כמה שקשים הדברים הללו, קשים בהחלט, דווקא הטמעת המסר הזה הוא שיוביל שינוי מדיניות, ויחייב התארגנות מחודשת בחשיבה הכלכלית.
