עוזי חיטמן ז"ל אמר לי פעם שתמיד לפני הבחירות הקירות מדברים אליך (כרזות המועמדים על לוחות המודעות), ואחרי הבחירות, לך דבר אל הקיר...
זה שנות דור שאין שום קשר אמיתי בין מצע המפלגות כפי שהוא מוצג לבוחר, לבין התנהגות המפלגה בפועל. הנייר סובל הכל, ואפשר להבטיח את כל הטוב שבעולם מבלי ממש להתכוון לכך. מדינת ישראל, היא אחת המדינות שמענישה מעט מאד את נבחריה על שלא הצליחו לקיים ולו כעשרים אחוז ממה שהבטיחו ערב הבחירות.
יש הגורסים כי קהלי היעד המסורתיים של המפלגות הוותיקות (עבודה, ליכוד, מפד"ל, שס, מרצ, מפלגות ימין המשנות את שמן חדשות לבקרים) אינם ניתנים לניוד, ועל כן אין סיבה טובה או תמריץ חזק למפלגה לקיים את מצעה - כי ממילא קהל בוחריה המסורתי ישמור לה אמונים (בחירות 2006 הן סוג של מראית עין - יהיו שיטענו כי הליכוד התרסק - אבל כשנחבר יחדיו את המנדטים שהליכוד קיבל ואת החלק היחסי של הליכוד במפלגת קדימה, נגיע כמעט לאותה תוצאה, בדיוק כפי שקרה לעבודה).
יתרה מכך, חוסר האמון של הציבור במצעי המפלגות מקבל ביטוי עז בנתון הכמותי של הדפסת מצעי המפלגות - בשתי המפלגות הגדולות הדפיסו ערב הבחירות האחרונות כמות מצעים השווה לכ- 20 אחוז בלבד מכמות של כל חומר פרסומי אחר, והסיבה: "אין ביקוש בציבור למצעים".
אין ספק שחוסר אמון זה הוא אחד הגורמים המשמעותיים ברמת נבחרי הציבור ובאחריותם כלפי ציבור בוחריהם. מחוייבות יוצרים על-ידי מנגנון הבוחן את מבחן התוצאה: מה הבטחתי ומה עשיתי על-מנת לקיים הבטחה זו. רגילים אנו בביטויים כגון: "דברים שרואים מכאן לא רואים משם", "יש לי בעיות בקואליציה", "אין תקציב" ועוד.
פתרון אחד מוצע הינו להפוך את מצע המפלגה לחוזה לכל דבר ועניין, חוזה המחייב את נבחר הציבור. פתרון זה יאלץ את הפוליטיקאי להיות ריאלי ולכתוב מצע אמין ובר ביצוע. מבחינה משפטית אין הדבר מתאפשר ועל כן פתרון זה הינו רק בעל תוקף מוסרי ערכי, וכבר למדנו שמוסר ערכים ופוליטיקה לא דרים להם יחדיו בשלום ושלווה.
הפתרון אותו אני רוצה להציע, אמור לאלץ את נבחר הציבור הן להשקיע מאמץ אמיתי בכתיבת המצע (דבר שכיום נכתב בדרך כלל בעשר דקות ע"י יועץ תדמית במשרד הפרסום), והן לאלץ אותו להגיע לרמה גבוהה יותר של תוצאות.
במקום מצע - תחוייב כל מפלגה להציג את ספר תקציב המדינה שלה לפחות לשנתיים. ספר תקציב זה יכיל את כל מקורות ההכנסה, את כל פירוט ההוצאות, את הגירעון, ואת התקציב המקביל לו שהיה בשנה החולפת. אין ספק כי תקציב מדינה הוא האינדיקטור העיקרי לבחון כוונות של ממשלה, סדרי עדיפויות, ומהלכים ארוכי טווח.
ספר התקציב לא יכלול רק תקציבי משרדים אלא "יצבע" סכומים מוחלטים לפעולות בכל משרד. לדוגמה: לא ייכתב רק מהו תקציב הבריאות מסך כל התקציב, בתוך תקציב הבריאות יצבע סכום לסל תרופות, סכום להוספת מיטות לבתי חולים וכו'.
תקציב פעולות שכזה "יסנדל" את הפוליטיקאי מלשנות את דרכו, להעביר למקורביו, לקדם דברים שכלל לה הצהיר עליהם טרם נבחר, ויהווה עבורו תוכנית עבודה מדויקת - דבר שכל כך חסר בנוף הפוליטי שלנו.
כאשר ינסו להקים קואליציה פוליטית, אותן מפלגות שישבו יחדיו בממשלה - הן תאלצנה להקים גם קואליציה תקציבית: שקופה וניתנת לביקורת. גישה זו תחסוך מאיתנו מדי שנה את ההתבזות בהצבעות על חוק התקציב ובעיקר על חוק ההסדרים הנלווה לו. חוק ההסדרים הינו אחד המעוותים שבחוקי ישראל: מכיל אלפי סעיפים שאיש מבין המצביעים לא קרא את כולם, ובעצם זה החוק הקובע איך יראו החיים במדינה למשך השנה הקרובה. אין חוק יותר משפיע ממנו ועל כן אין גם חוק יותר מסוכן ממנו ומדרך קבלתו בכנסת.
ערב הבחירות, במקום לערוך עימות בין המתמודדים השונים בטלוויזיה, יציג המנחה את טבלת השוואת התקציב בין המפלגות השונות, בדיוק כפי שכל עיתון ממוצע וצהוב עושה לקראת חג הפסח בבואו להשוות סל מוצרים קבוע בין רשתות המזון השונות. יביט הציבור בטבלה וידע לא רק עבור מי הוא מצביע - אלא בעיקר עבור מה הוא מצביע.
