"אהרן, אני הולך למות"

ביום שישי האחרון טילפנתי לאפרים. פנינה סיפרה לי יומיים קודם כי רצוי שאדבר עמו. השיחה בינינו היתה ארוכה. אפרים דיבר בקול בהיר וצלול. רק לעתים רחוקות נשבר במעט קולו. הוא אמר לי, בלשונו החדה והקצרה. "אהרן, אני הולך למות. מחלתי סופנית. אין עוד מה לעשות". אפרים דיבר בשקט כאילו ניתן פסק דין בעניינו של אחר. כאילו לא על עצמו דיבר. הוא ראה את המוות לנגד עיניו. הוא קיבל אותו במלוא חושיו. הוא לא בכה. הוא לא ביטא רחמנות על עצמו. הוא הביע דאגה למשפחתו. הוא דיבר באהבה רבה על בית המשפט המחוזי ושופטיו. נדברנו להיפגש בקרוב. הנה אנו נפגשים. אפרים מונה ב- 1963 כשופט שלום באשקלון. לאחר מספר שנים התמנה כשופט בבית המשפט המחוזי בבאר-שבע. ב- 1996 מונה על-ידי ועל-ידי שר המשפטים, דוד ליבאי, כנשיאו. חמש שנים שימש בתפקיד זה. הוא היה גאה עם הישגיו של בית משפט חשוב זה, ושמח מאוד במעברו להיכלו החדש. ב- 2001 פרש לגמלאות, ומאחוריו 38 שנות שיפוט. אפרים היה שופט למופת. את המשפט ניהל בתבונה, בשקט ובכבוד. בפסקי דיניו הרבים התגלה כשרונו הגדול. בעיקר בתחום האזרחי. הלכות שפסק בבית משפט השלום והמחוזי היו ראשוניות, ואושרו בבית המשפט העליון. הוא היה ללא ספק מגדולי השופטים בתחום האזרחי בכלל ובדיני הנזיקין בפרט. אפרים היה איש מינהל-שיפוטי מוכשר ביותר. הוא ניהל את בית המשפט המחוזי למופת. בתפקידו כנשיא נפגשתי עמו פעמים הרבה. למדתי להכיר את אהבתו לבית המשפט המחוזי ושופטים, את מאמציו לקיים יחסי חברות טובים בבית המשפט, ואת פעולתו לייעול עבודתו של בית המשפט. היתה לי הזכות להכיר את אפרים במסגרת משפחתו. הוריו - משפחת לרנר - היו ידידים קרובים של הוריה של אליקה. אני זוכר את ביקורי שלי ושל אליקה בביתם ברחוב רמב"ן בירושלים. היה זה בית ציוני חם. אוהב אמנות. שגאל היה מבאי ביתם. אמו של אפרים היתה רופאה ידועה בירושלים. ואני מכיר ומוקיר את משפחתו הקרובה של אפרים, אשתו פנינה, מורה למופת, וילדיו - אשר שניים מהם משפטנים מוכשרים וטובים. כולם טיפלו בו באהבה אין קץ עם פרוץ מחלתו, עד שעותיו האחרונות. לאחר פרישתו נפגשתי עמו מספר פעמים. על-פי הצעתי מונה אפרים במרס 2002 כיושב-ראש הוועדה הציבורית לבדיקת ענייני הנכים ולקידום שילובם בקהילה. דיוני הוועדה היו בבית המשפט העליון. בגאווה רבה הגיש לי אפרים את הדוח שלו, אשר אומץ במלואו על-ידי הממשלה. זהו דוח מעמיק ויסודי המקיף למעלה מ- 150 עמודים כפי שרק אפרים יודע לכתוב. כמוטו של הדוח הביא אפרים את הפסוק מישעיהו לפיו: "איש את רעהו יעזורו ולאחיו יאמר חזק". על מחלתו של אפרים לא ידעתי. רק לפני ימים ספורים רמזה לי על כך פנינה. את הידיעה המרה קיבלתי באותה שיחת טלפון, בה אמר לי אפרים: "אהרן, אני הולך למות". מלים נוקבות אלה מלוות אותי כל השעות מאז הודיע לי הנשיא פלפל על פטירתו של אפרים. שמעתי רבות על המוות וקראתי עליו. הוא מטריד אותי זה שנים רבות. אך מעולם לא שמעתי אדם - בוודאי לא חבר - אומר לי בשקט, בלא מרירות, בלא בכי, כמו שח הוא על מישהו אחר: "אהרן, אני הולך למות". אפרים היקר. גופך מת. נשמתך חיה עמנו. נזכור אותך - החבר הטוב, המשפטן המעולה, השופט והנשיא למופת. יהא זכרך ברוך.