מה עושה אדם שכבר עייף מלעסוק בצרות שלו? שלום עליכם סיפר על יהודי המבקש לתנות לחברו את צרותיו. "מספיק", משיב לו חברו, "בוא נדבר על דברים שמחים יותר: מה עם החולירע באודסה?".
אני אפליג לא לאודסה, כי אם להולנד, שמשום מה מצטיירת אצלנו כאי של שלווה ורוגע בלב אותה התרבות האירופית הנאורה, ש"הנאורים" בינינו כל כך כמהים לחקותה. ובכן, שמעו סיפור.
בשנת 2004 נרצח בהולנד הקולנוען תיאו ון-גוך ע"י מרוקאי הולנדי מן הדור השני. הוא נרצח בדקירה בחזהו בסכין ארוכה, שאליה חובר פתק שאיים במוות דומה על אישה אחת ממוצא מוסלמי, חברת הפרלמנט ההולנדי, הגברת אייאן הירסי עלי, בת 36, שנולדה בסומליה, גדלה בין היתר בערב הסעודית, ברחה להולנד ועזבה את האיסלאם כאשר ניסו להשיאה בכוח לקרוב רחוק.
ון-גוך נרצח מפני שביים והפיק סרט בשם "כניעה" שעסק ביחס האיסלאם לנשים. הסרט היה בוטה ופוגעני. את הסרט כתבה הגברת הירזי עלי והיא גם שימשה בו כקריינית, ומכאן האיום על חייה. מיד לאחר הרצח של ון-גוך נאלצה הירזי עלי לחפש מחבוא מפני רודפיה המוסלמים. ביחד עם אדם נוסף, גם הוא חבר פרלמנט, היא נדדה בין מחנות צבא ומיתקנים ממשלתיים אחרים לבין בתים של ידידים ותומכים בחוץ לארץ.
כאשר גברו האיומים, רכשה ממשלת הולנד, למגוריה, דירה מרווחת, שילמה בעבורה 1.1 מיליון דולר והשכירה אותה לגב' עלי בדמי שכירות חדשיים של 1,500 דולר. הדירה מוגנה נגד התקפות טרור, צויידה למשל בחלונות חסיני-ירי ואמצעי אזעקה משוכללים. את דרכה לפרלמנט עשתה הירזי עלי בליווי משמר חמוש, וכל פעם בנתיב אחר.
וכאן גולשת הבעייה מן המצוקה האישית של אישה אמיצה אל ההתפתחויות המדאיגות מאד בדעת הקהל בהולנד, כמו בכל אירופה. תזכורת מעיקה ומבשרת רעות לאירופה של הימים השחורים ההם, שלעולם לא נשכח.
השכנים של הגברת הירזי עלי בבית הדירות המפואר תבעו מן הממשלה לסלק את הדיירת, ומדוע?
השומרים חוסמים את המעלית ומטרידים מבקרים; בחנייה התת-קרקעית נוצר פקק-תנועה כשהגברת עלי יוצאת ונכנסת; נוכחותה מסכנת את חייהם, והעיקר: ערך הדירות שלהם עלול לרדת. הירזי טוענת שזו, בעצם, הסיבה העיקרית להתנגדות הדיירים. ארבע עשרה דירות בבניין, ובקמפיין המרושע הזה השתתפו אחד עשר דיירים.
משלא נענו ע"י ממשלת הולנד, הגישו הדיירים הללו תביעה בבית המשפט, שהורה לאשה לפנות את הדירה בתוך ארבע חודשים. כנימוק מרכזי הביא בית המשפט את זכויות האדם של השכנים, שמגורי חברת הפרלמנט בביתם "פגעה" בהן. זאת, למרות שממשלת הולנד הבטיחה לשלם לשכנים פיצויים על נזקיהם, האמיתיים או המדומים.
מדינת הולנד ערערה לבית המשפט העליון, אך הפסידה גם שם. בית המשפט דחה את הטענות בדבר ירידת ערך הרכוש ושאר מטרדים, אך קיבל את הטענה שעל השכנים מאיימות התקפות טרור. בית המשפט הודה שללא ספק יהיה קשה למצוא לגברת הירזי מקלט אחר, ובכ"ז הורה לה לצאת.
בתגובה, הודיעה האשה הנרדפת, שהיא מתפטרת מן הפרלמנט ועוזבת את המדינה. הוצע לה מקלט בארצות הברית ומחכה לה משרה במכון מחקר.
אולם הגב' הירזי אינה עוזבת רק בגלל הסכנה לחייה והעדר מקום מגורים. היא עוזבת גם - ואולי בעיקר - בגלל האקלים הציבורי בהולנד, ובאירופה כולה. בעל טור באחד העתונים התלוצץ: "שימו אותה באמצע האוקיינוס האטלנטי, ואז כולנו נהיה בטוחים!".
ובטלוויזיה הממלכתית שאל בעל תוכנית אירוח את אחד האורחים, לא אחר מאשר את עורך הדין ההולנדי שהגן בבית המשפט על רוצחו של הקולנוען ון-גוך: איפה תהיה גברת הירזי עלי בטוחה יותר - במיסגד, במפרץ גואנטנמו (מחנה המעצר האמריקני לטרוריסטים) או "בעומק של שישה רגל באיזו גינה"?... והקהל שנוכח בתוכנית התפוצץ מצחוק.
הגברת עלי התבטאה, שפסק הדין הוא ניצחון האגואיזם האישי על הסולידריות החברתית והוסיפה, שהתנהגות שכניה מחזקת את הביקורת על התנהגות העם ההולנדי תחת הכיבוש הנאצי, שהוציא מתוכו רק מעט מאד אנשים אמיצים. כידוע, נשלחו למוות 78% מיהודי הולנד, אחוז המושמדים הגבוה ביותר בכל מדינות אירופה המערבית. אוסיף בסוגרים שהצרפתים, הזוכים כאן לכ"כ הרבה ביקורת, הצילו אחוז גבוה מאד של יהודים.
מול הגברת הירזי גר שכן שבעצמו נרדף ע"י הנאצים והוחבא במשך שנתיים בחווה חקלאית. שניים מתוך שלושת מציליו נרצחו ע"י הגרמנים. ובכל זאת, האיש הזה אומר היום: המקרה של הגב' הירזי עלי הוא שונה. הוא שייך למזרח התיכון או לאפריקה. לא להולנד. זו אינה מלחמתנו.
על כך משיבה לו הגב' עלי: "האיסלאם הקיצוני אינו רק נגדי. הוא גם נגדם. הפינוי שלי הוא ניצחון לטרוריסטים, וזה עתיד לסכן את כולם. (אוסיף בסוגריים: זה מזכיר לנו משהו?)
דעת הציבור בהולנד, ובכל אירופה, הפכה להיות פייסנית כלפי האיסלאם הלוחמני, מחפשת פשרה, עושה הכל להימנע ממה שקוראים "פרובוקציה". מחפשת קשר וגשר אפילו לחמאס ולחיזבללה. גם זה צריך להזכיר לנו משהו.
תופעת הירזי עלי אינה מבודדת. עשרות אנשים בכל אירופה מתחבאים היום בדירות סתר מפחד איומי מוסלמים קיצונים. משטרת הולנד מדווחת על 121 איומי רצח בשנה האחרונה: חבר פרלמנט הולנדי נוסף, שאף הוא נמצא במחבוא, קיבל במשך חצי שנה 120 איומים. באחד מהם כתוב כך:
הוי כופר ארור! אל תחשוב שאתה בטוח מפני הארגון האדיר שלנו. אנחנו רוצים לחתוך לך את הראש. דם הכופרים שלך יזרום ברחובות הארורים של הולנד!..".
גם בגרמניה יש כמה חוקרים, עיתונאים ופוליטיקאים הנזקקים להגנה משטרתית. אחד המומחים ללימודים איסלמיים, הנס-פטר רדץ, היגר לארצות הברית. עורך העיתון הדני שפרסם את קריקטורות מוחמד שוקל אף הוא הגירה לאמריקה. גם שנים עשר ציירי הקריקטורות הנ"ל פוחדים להופיע בציבור. עד כאן הולנד.
רק לסיום נשוב לרגע אלינו, ונשאל - מה כל זה נוגע לנו?והתשובה היא - נוגע ועוד איך. ראשית, יש ליהודים נטייה להתבטל בפני זרים, ובמיוחד בפני נושאי התרבות "הגבוהה", האירופית.
אולם עליבותה ושיפלותה של אירופה מול התקפות האיסלאם הקיצוני אינן תופעה חדשה. הן דומות להפליא לעמידתה המבישה של אירופה מול הנאציזם והקומוניזם.
יש להזכיר לעומדים בתור לקבל אזרחות גרמנית, פולנית, רומנית - שמטרת הציונות היתה בריחה מאירופה, אשר את עומק רקבונה חזה חוזה המדינה דור שלם לפני הנאצים.
שנית, הפרשה הזאת וכל מה שמסביבה מזכירה לנו, מניין שואבים הפייסנים, הפשרנים והוותרנים שלנו כאן את השראתם. היכן הם לומדים את "הבון טון" ואת "הפוליטיקלי קורקט" שלהם. כמובן, יש עדיין הבדל בין הסכנה הקיומית שמעמידים הערבים מולנו - לסכנה, האורבת לאירופה בעתיד היותר רחוק. ולכן, "השלומניקים" שלנו כ"כ מגוחכים בחקיינותם את אירופה המתקפלת ואת החוגים הקרויים "ליברלים" באמריקה.
חבל. אילו היתה ישראל הולכת בביטחון עצמי ובראש זקוף בדרכה היהודית והציונית המיוחדת, היא היתה יכולה להיות באמת ובתמים "אור לגויים". ממנה היו החוגים הבריאים באירופה ובאמריקה לומדים, איך עומדים בפני הקנאות המוסלמית, איך נלחמים בטרור, איך עומדים ללא חת על ערכים ועל נכסים לאומיים, מבלי לסגת סנטימטר אחד. תחת זאת, אנו שואבים מן היבשת השוקעת את המים הדלוחים והמורעלים שלה.
גם המחדל הזה יירשם לחובת השמאל הישראלי והאינטליגנציה הישראלית האופנתית שכל כולה פזילה אל החוץ, גם אם שם, רק חושך על פני תהום.