השבוע נהרגו עוד ילדים בעזה. למה לא שומעים שום הבעת צער מצד מישהו תושבי שדרות? לפני יום אמר תושב שדרות עמיר פרץ שהוא מצר על כל ילד. מתברר שהוא אמר רק חצי משפט. המשפט השלם הוא: אני מצר על כל ילד יהודי.
כלומר, ילד ערבי הוא לא ילד, הוא לא בן אדם, מותו ופציעתו לא כואבים למשפחתו.
הם לא נהרגו בכוונה, וזה נכון שהם לא אשמים, כי הירי היה נגד מפעילי הקסאמים שהתכוונו מצידם להרוג ילדים יהודים.
אז מה? אי אפשר להשתתף בצערם של פלשתינים חפים מפשע? ואולי גם נציע בקול רם לשני הצדדים, לפלשתינים וגם לנו לעשות הפסקת אש.
לפני כמה ימים שמעתי את אמנון נדב מראיין ברדיו את שמואל פלאטו שרון. ופלאטו שרון אמר: לא נשמע כדבר הזה שמדינה ריבונית תסבול שירו עליה קסאמים.
זה נכון, אבל אני חושב גם שלא יכול להיות שמדינה לא תסכים לחשוב אפילו על הפסקת אש.
החמאס הציע פעמיים הפסקת אש. למה אף אחד לא שואל את הממשלה: מדוע אינכם מתייחסים להצעות להפסקת אש?
התשובה היא, כמובן: אין עם מי לדבר, החמאס רוצה להשמיד אותנו...
לפני 73 שנים, בשנת 1933 שלח דוד בן-גוריון, יו"ר הסוכנות היהודית, את חיים ארלוזורוב, מנהל המחלקה המדינית בסוכנות היהודית, לגרמניה, שהייתה תחת שלטונו של היטלר, לדבר עם אנשיו של היטלר, נאצים שונאי ישראל, כדי להציל יהודים. וכדי להציל יהודים אפילו שילמו לנאצים כסף.
אז כדי להציל יהודים לא נדבר עם החמאס, לפחות על הפסקת אש?
אני לא מדבר על חיבוקים, לא על שלום נצחי, לא על אהבה. סתם הפסקת אש, שבה לא יירו קסאמים וילדים יהודים וילדים ערבים יוכלו ללכת לבית ספר בלי פחד.
לא נלך על הפסקת אש?
כי אם לא נלך על הפסקת אש יהיו עוד קסאמים. אנו יכולים להרוג עוד אלף פלשתינים, להרוס עוד שלושת אלפים בתים, אבל איננו מסוגלים לעמוד בפני קסאמים שנופלים עלינו ועלולים להרוג אותנו. ולמה? כי גם אנחנו בני אדם. גם אנחנו רוצים שקט.
