בעיתון עליו אנו מנויים, קראנו (ו', 23.6.06) ידיעה על אודות משפטו של אב שאנס את בתו במשך 12 שנים, מאז היותה בת 6 ועד הגיעה לגיל 18. כתוב שם שהשופטים ציינו כי "ייתכן שבמשך השנים, משהייתה המתלוננת לנערה, נעמו לה מעשי הנאשם והיא חפצה בהם ולכן היא לא התחמקה ממנו וגם לא טרחה לספר על מעשיו ולגלותם, עד שנאלצה לעשות כן לאחר ארוסיה, מפחד שלאחר נישואיה היה מתגלה שהיא איננה בתולה".
את הידיעה קראנו כאשר שתינו, אשתי ואני, את הקפה של בוקר מוקדם מאוד בגינה. במשך שניות ממושכות בהינו בכתוב כהוזים. אחר כך התמקדנו בתמונות שלושת השופטים שצורפו לכתובים. באבחנות ובהשערות שהעלינו על אודותם לא נוכל לשתף את הקוראים. יש להניח, כי לכל קורא אינטליגנטי יש דעה בנדון. גם יכול מאוד להיות שדעת כל הקוראים כמעט זהה. אלא שלא כמו שלושת המכובדים, אנחנו איננו סבורים כי תמיד צריך לכתוב או להגיד. יכול שהדברים לא יחמיאו לאומר או לכותב. אולי מאד לא יחמיאו. אולי מאד מאד מאד לא יחמיאו.
את שתיית הקפה כבר לא יכולנו להשלים. הגרון לא קיבל את הנוזל. כעסנו על השופטים שפגמו בהנאה היומית הקטנה שלנו. אשתי אמרה שמשהו לא בסדר בכתבה. לשאלתי, השיבה כי לא יכול להיות שהנייר לא דחה את העט איתו כתבו את הדברים האלה. היא אמרה שלדעתה לנייר יש כושר ספיגה גדול, אבל גם כושר הספיגה של הנייר מוגבל. כרגיל, התחכמתי ואמרתי שהדברים הוקלדו בסיוע מחשב. להפתעתי, היא אהבה את ההתחכמות. היא הסבירה, שלמחשב, להבדיל מבן-אנוש, אין לב. יכול להיות, היא העלתה השערה, שהמחשב יצא מדעתו והוא זה שכתב את הדברים האלה בעצמו ולבדו. אדם שלב פועם בחזהו, הוסיפה, אינו יכול לכתוב כדברים האלה, ואפילו אלוהים בראו עם לב לא גדול במיוחד. רק כך, אמרה, ניתן להסביר את הדברים.
כמובן, קיבלתי את הדברים של אשתי. הרי באותה פעם אחת שדחיתי את דעתה גרמתי עגמת נפש ונזק אישי וכלכלי לא קטן. היה זה כאשר ביקשתי להתמנות לשיפוט והיא דחקה בי להימנע מכך. גיליתי כמה צדקה סמוך לאחר שנתמניתי ומייד הכיתי על חטא ( אני מחזיק בשיא הכהונה הקצרה?).
לעולם לא אשכח את אותם שניים, נשיאת בית משפט השלום בתל אביב ומנהל בתי המשפט אז. לעולם לא אסלח לחברי היודעים את אשר אני ידעתי באיחור, והם עדיין מחרישים. תמיד אזכור לטוב את השופטים הנפלאים שהכרתי קודם מינויי ומעת שנתמניתי, ואבכה את החמצת ההזדמנות להימנות על חברתם. אם בכל זאת הפרתי כאן את התחייבותי לפרטיותי, מן הסתם דבריה של אשתי על אודות הדף החייב בדחיית העט הפרו את האיזון הרגיל שלי. רודפת אותי המחשבה, שחבל שכתבה כזו לא פורסמה טרם שנתמניתי לשיפוט. אין בידי ספק, כי היה בה למנוע ממני להפר את מצוות רעייתי, ומראש הייתי מבקש להימנע מלהצטרף למועדון בו חברים אלה שכתבו את הדברים הנוראים שלעיל. אני תמה אם החברים אותם אני מוקיר ומעריך מאוד יעשו מעשה. התמיהה רק מלמדת שלא נרפאתי, ואני עדיין זקוק לאדם רציונאלי לצידי. חזרנו לאשתי.
את שתי השורות שלהלן אני כותב מבלי להראותן לאשתי, שוודאי לא תרשה כי אכתוב אותם (וכרגיל, ככל הנראה, היא תצדק ואני אצטער על כך). רציתי לשאול את השופטים הנכבדים אם אינם סבורים כי בדיון המלומד שלהם הם נקטו לשון מכלילה. רציתי לשאול אותם אם ניסו לאבחן את השערתם על אודות הנערה האומללה לפי תקופות, לאמור שאולי בגיל שש הילדה אהבה מאוד לקיים יחסי-מין עם אביה, כפי שילדים בגיל זה רגילים לעשות, ואולי רק בגיל עשר או שש עשרה נהנתה קצת פחות, או בכלל לא.
ידיד יודע תורה אומר לי כי אלוהים רחום וסלחן. אני תמה אם גם אצלו אין גבול ליכולותיו אלה, ואם ברור שיכולותיו לרחם ולסלוח חלות גם בהתייחס לשלישייה נשואת רשימתנו.
