השלטון מוכר אשליות, ובכך צודק עופר שלח בתגובתו במעריב לפיגוע בכרם שלום, אך האשליה והבועה שאנו חיים בה, שונה גם מאשליית השלום הבורגני–קפיטליסטי והפתרון הנדוש של חלוקת הארץ, שממשיכים להוביל עופר שלח וכותבי מעריב, ידיעות והארץ.
במאמרו כותב, עופר שלח, במעריב: "אם לא יהיה בצד השני גורם בעל משקל ואם לא יהיה לפלשתינים, כולם כאחד, אינטרס מובהק לשמור על שקט - התוצאה תהיה עוד קסאמים, וגם תקיפות כמו זו בכרם שלום". על-פי מקורות פלשתינים, ממשיך שלח, ההתקפה הבוקר על מוצב צה"ל ליד כרם שלום זכתה לשם "מבצע האשליה הנעלמת". התעמולה הפלשתינית התכוונה למשהו אחר, כותב שלח, אבל כדאי גם לישראלים להרהר בשם הזה: בהרבה מובנים, הוא נוגע למציאות שתהיה כאן גם אחרי שכל האשליות שמוכר לנו השלטון כבר שלוש שנים – התכנסות, גדר הפרדה, אנחנו כאן והם שם – יושלמו ויעמדו בשטח".
השלטון מוכר אשליות ובכך צודק שלח, אך האשליה שאנו חיים בה, שונה גם מאשליית השלום הבורגני, שממשיכים להוביל אנשים מסוגו של שלח. כדאי לישראלים גם לזכור, כי מי שמעוניין בפתרון הסכסוך, חייב להלחם ראשית באנטישמיות המבעבעת במדינות ערב, בקונטרה מהפכה שעוברת על מדינות האיסלאם והמדינות הערביות. לאחר מכן עליו לפתור גם את העושק, הביזה והדיכוי הקפיטליסטי של ההמונים בתוך ביתם פנימה. רק לאחר השלמת שתי משימות אלו ניתן יהיה ביחד ובכוחות משותפים משני הצדדים לפעול לפתרון הסכסוך הכולל.
בהתנהלותה זו ממשיכה התקשורת את הקו שהובילה בהינתקות וממשיכה לייצג באופן בוטה ומוטה את האינטרסים של האליטות הכלכליות, בניגוד לאינטרסים של רוב רובו של העם. וכך אנו עדים למבול של תעמולה שקרית, שגובלת כמעט בהונאת הציבור, ושמובלת כמעט בקונצנזוס מלה בכל הערוצים, כאשר הוויכוח העיקרי נסב סביב השאלה האם מדובר בכשל מודיעיני או מבצעי או בשניהם ומה מידת הכשל.
ויכוח זה מטרתו אחת ויחידה: להסית את הוויכוח הציבורי מהשאלה המכרעת באמת. שאלה מכרעת זו היא לא שאלת הכשל המבצעי או המודיעיני, אלא שאלה בדבר מהותו של הקשר התפיסתי והמנהיגותי. שכן כשלים אלו, כפי שלמדנו גם ממלחמת יום הכיפורים, הם הכשלים העיקריים והם אלה המחלחלים גם לצבא. יש כמובן לחקור גם את הכשלים בשרשרת הפיקוד הצה"לית ובהתנהלותו של הצבא, אך אין להיעצר בש"ג - הדג מסריח מהראש ומשם מתחיל טיפול השורש.
דוגמא מובהקת לכך הם הראיונות שמספקים מפקדי הצבא אחרי כל פיגוע, בטענה התבוסתנית כי הם לא דוגלים "בפעולה קרקעית גרנדיוזית". מפקדי הצבא, שרובם ככולם הולכים לאחר שירותם הצבאי לפוליטיקה ולעסקים, אינם מעוניינים להרגיז את נותני לחמם בעתיד, ועוסקים פחות ופחות במה שעליהם לעסוק, כלומר בלחימה, אלא יותר בתכנון עתידם לאחר שחרורם מצה"ל.
אך אין האשמה בקצינים ובחיילים, שכן לא הם יצרו את השיטה הכלכלית והחברתית, את האינדיוודואליזם האגואיסטי וחסר הגבולות, את התפיסה שבשם ההצלחה האישית מותר לרמוס את הכול ואת כולם וגם לא את העושק והביזוי הכלכלי. היו סמוכים ובטוחים שכאשר אדם יעמוד בפני בחירה מעין זו הוא לא יסכן את עצמו ואת עתיד משפחתו. האשם העיקרי הוא בהנהגה, אך במדינת ישראל של תחילת האלף השלישי, זו הנהגה משוללת ניצוץ של אנושיות, אכזרית ובעיקר כזו המוליכה את האנשים שולל ומוכרת אשליות, לטובתה האישית ולטובת האליטה שמממנת אותה.
עוד כותב שלח, כי רק "אינטרס לשקט בצד השני, וכוח חזק שיוכל להשליט אותו" הם ערובה לשקט וייצרו ביטחון מוחלט. אך זוהי תפיסה שכוללת כבר סתירה מובנת בתוכה, שכן אינטרס לשקט לא צריך ולא יכול להיות מושתת על כוח. אם קיים האינטרס לא צריכים כוח, ואם הוא לא קיים, לא יעזור שום כוח. אומנם האינטרס חייב להיות קיים, אך בקונסטלציה הפוליטית של העולם הערבי ובמיוחד הפלשתיני זו יותר משאלת לב, מאשר מציאות פוליטית ועוד אשליה מבית המדרש הליברלי של ההון בארץ.
ההון הישראלי מורכב, רובו ככולו, מנציגי הימין הניאו ליברלי הכלכלי, לרבות השמאל הפוסט ציוני והזעיר בורגני. שמאל זה משתף איתו פעולה ונמנה גם הוא עם שומרי השמנת הכלכלית בישראל. אלה גם אלה מעוניינים אך ורק בסיום הדקלרטיבי של הסכסוך, כדי לחיות כדבריהם כאזרחים נורמליים במדינה נורמלית, וכדי להמשיך את שלטונם הכלכלי על ההמון העשוק. את המצב הזה הם יכולים להביא אך ורק תוך ויתור על השפיות והתעלמות מן העולם הריאלי הסובב אותנו, כלומר תוך הכחשת סכנת ההשמדה של מדינת ישראל, הכחשת האנטישמיות המבעבעת במדינות ערב והכחשת הקונטרה מהפכה שעוברת על מדינות האסלם והמדינות הערביות.
פתרון אמיתי שיוביל בסופו של דבר לסיום הסכסוך ולביטחון מוחלט בשני הצדדים, חייב להיות מבוסס על התובנה, כי אין ולא יכול להיות שלום בורגני, המבוסס על חלוקת הארץ. בדרך לפתרון הסכסוך יש לזנוח את אשליית "המזרח התיכון החדש" מבית המדרש הבורגני של פרס ולהכריז על מלחמה טוטאלית ומוחלטת, לא רק בטרור אלא גם בעם הפלשתיני, שיוזם ומשתף פעולה עם הטרור הזה. פעולה צבאית מסוגה של הפעולה בעזה לא היתה יכולה להבשיל לכדי ביצוע מבצעי ללא שיתוף פעולה של האזרחים, מאחר שחפירת המנהרה מצריכה זמן רב ולכן גם יכולת הסוואה טובה. לא גדודי עז-א-דין הם האויב, אלא העם הפלשתיני הוא האויב בשלב זה.
בשלב השני וכחלק מהשלב הראשון, יש להלחם לביעור הרע הקפיטליסטי משתי החברות. שכן המחיר בקורבנות שגובה השיטה הכלכלית בשני הצדדים, הוא גדול לעין שעור מהמחיר שגבה הסכסוך הישראלי פלשתיני בכל שנות קיומו. גם אם יתקיים חזון השלום הבורגני של חלוקת הארץ, ימשיכו ההמונים בשני הצדדים למות. הם ישלמו בחייהם, כפי שאנו רואים זאת גם כיום בישראל, מחיר כבד על מניעת תרופות לחולים בתירוצים של מחסור תקציבי, הם ישלמו בחייהם על תאונות דרכים עקב מצב התשתיות הירוד שאינו חשוב דיו לקליקות ההון שלטון, הם ימותו בפתחם של מועדונים מדקירות וסמים בגלל מחסור כספי תמידי לתקציבי שיטור ורווחה ועוד.
רק כאשר ננצח בשתי המלחמות הללו - גם במלחמה שכפה האויב מבחוץ וגם במלחמה שכפה האויב מבית - נוכל לגשת בכוחות משותפים לפתרון של הקמת פדרציה או קונפדרציה שתכלול את כל עמי האזור ולא רק הפלשתינים. זהו תהליך שיכול לקחת שנות דור ויותר ומחירו הוא דם, יזע ודמעות. אך רק בדרך זו נוכל להגיע אל השלום והביטחון הנכסף. כל השאר הוא לא יותר מאשליות שמפריכים נביאי השקר מבית המדרש של הבורגני של ההון והשלטון. שלום שאין בצידו רווחה להמונים ולא ישא פירות של חיים כלכלים שקטים ובטוחים לכל האזרחים, הוא לא שלום, וסופו להתפוצץ במרחץ דמים בין עמי האזור, כדוגמת הסכם אוסלו.
הסיבה האמיתית לשפיכות הדמים הנוראה, וזאת לזכור על כל אחד, הנה השיטה הכלכלית החברתית הנהוגה כיום בשני הצדדים. האליטות הכלכליות מכאן ומכאן, מעוניינים בשימור השיטה הקיימת, בליבוי השנאה, בשפיכות הדמים ובשיסוי ההמונים אלה באלה, ולכן גם כיום משתפים פעולה ביניהם באופן סמוי.
אליטות אלה, הן בצד הישראלי והן בצד הפלשתיני, זקוקות לשעיר לעזאזל שיכפה על הפשעים הכלכליים שלהם כלפי עמם. הדיכוי של ההמונים בעולם הערבי על-ידי האליטות הכלכליות שלהם, גדול לעין שיעור מזה הקיים כיום בישראל, והוא אחד מגורמים העיקריים לג'יהדיזם המוסלמי, לתרבות המוות ולפנאטיות הגזענית השוטפת את התרבות הערבית בכלל ואת התרבות הפלשתינית בפרט. ולכן שפיכות הדמים, השנאה, והגזענות.
הסכסוך לא יכול להגיע לפתרונו מתוך ובתוך השיטה הקפיטליסטית, שכן במוקדם ובמאוחר, ישוסו ההמונים אלה באלה על-ידי הבורגנות וממשלת הבובות שלהם בכל אחת מהמדינות.
