הטיעון הרווח שחזרה לקוי 67 תביא לקץ הסכסוך הוא השערה בלבד, שאינה מבוססת כמידע מדויק, ואף ניתן לשלול השערה זו בקלות בהסתמך על ההתפתחויות בעשור האחרון, בעיקר מאז כניסתם של קבוצת תוניסיה עם חתימת הסכם אוסלו, כמו להוכיח שהסכסוך הישראלי פלשתיני אינו מבוסס על קרקע.
עצם הימנעות הפלשתינים בנקיטת צעדי ממש להכרזה על מדינה פלשתינית עצמאית, אם כהכרזה חד-צדדית ואם בהסכם, נובעת מכך שהכרזה על מדינה עצמאית היא בעצם ויתור על זכות השיבה, וכל דרישה ליישב פליטים פלשתינים בשטחי ישראל לאחר קביעת טריטוריה עצמאית, תיענה בדחייה ע"י ישראל והקהילה הבינלאומית.
כך שלפלשתינים אין אינטרס להגיע לתום הסכסוך. כמשתמע מהטיעון הרווח כיום בשיח הציבורי, צעדים שננקטו מאז הסכם אוסלו אינם מבשרים על כוונה לכינונה של מדינה פלשתינית עצמאית, לפחות לא בשטחים שישראל רואה בהם כשטחי המדינה העתידית, כי אם יש פזילה לעבר שטחי ישראל (48) של חלק מההנהגה הפלשתינית ברשות, כמו בהנהגה הפנים ישראלית, ואף ישנם סימנים לכך שחלק מההנהגה הפלשתינית בישראל, מפעילה לחץ על אחיהם ברשות לנקוט עמדה תוקפנית מול ישראל, בעיקר בכל הנוגע לזכות השיבה הפלשתינית לתוך גבולותיה.
ההתדיינות העצמית של פרס, ביילין, ברק ואחרים בשמאל הישראלי יצרה תמונה דמיונית שאינה מתקרבת למציאות, והתגלמותה של תמונה זו מצויה במושג "מזרח תיכון חדש" שהגה אותו שמעון פרס. כאשר מגדירים את המזרח התיכון החדש מדברים על אופוריה, גן עדן של שלום ויחסי שכנות שקיימים רק בספרות הרומנטית, אך כשפותחים חלון ומביטים בעיני המציאות, נגלית אל מול עינינו תמונה מזוויעה של התחזקות כוחות החושך של הטרור האיסלאמי, שלא מותירה סיכוי לעתיד משותף על אותו מזרח תיכון שנחרב.
היעדר ההתייחסות לעולם המדיני, התרבותי והדתי אליו העם הפלשתיני שייך, הולידה את מחדל ה"מזרח תיכון חדש" שיצרו זקני השמאל, תוך התעלמות מוחלטת מכללי המשחק של האיסלאם השולט באזור, ומהעובדה שאינם מקבלים את מדינתו של העם היהודי כחלק מאותו מזרח תיכון שבו הם חיים ושולטים.
אם היו מנהיגי ישראל קשובים לתרבות הדתית והמנטאלית של האיסלאם שהפלשתינים ומנהיגי האזור שואבים ממנה את מדיניותם, לא היו מקבלים בהפתעה את היעדר היכולת שלהם כמנהיגים להשיג שלום אמת עם מדינות ערב בכלל והפלשתינים בפרט. גם ערפאת וגם מנהיגים נוספים באזור תמיד ראו מול עיניהם את ההיסטוריה האיסלאמית כמודל חיקוי, ומשם המושגים ההיסטוריים של "הודנה" (רגיעה), "סולחה" (השלמה בין שני ניצים), "ג'יהאד" (מלחמה בעלת אופי דתי איסלאמי), "שהיד" (חלל שנופל למען הפצת האיסלאם), ועוד כאלה מושגים מדפי ההיסטוריה האיסלאמית מימי מלחמות איסלאם קוריש.
כאמור, דרך חיים אי אפשר לשנות בעיקר בתוך המון שהדת היא דרכו, וכאשר קם המנהיג הראשון ממנהיגי ערב שהיה מוכן לעמוד בירושלים ולהצהיר לכל העולם "no more war no more bloodshed " והיה באמתחתו רצון אמת לשלום עם ישראל, הוא נרצח ע"י "הג'מאעה האיסלאמיה" מאחר שחרג מקווי האיסלאם וכונן שלום עם לא מוסלמים.
כי המושג שלום באיסלאם קיים רק בין מוסלמי למוסלמי ואינו יכול להתקיים בין מוסלמי ללא מוסלמי, לכן בכל ההסכמים ההיסטוריים שעשה מוחמד ואחרים עם לא מוסלמים נקראו בשמות אחרים רק לא שלום, כמו הודנה, תהדאה, הפסקת אש ועוד...
למרות שרבים בציבור הלא ערבי חושבים שאיסלאם פירושו שלום העובדות הן הפוכות, איסלאם בא מהשורש ס.ל.מ, אסלם, איסלאם שפירושה (כניעה, ניכנע), והמשפט המפורסם "אסלם או תמות" (תיכנע או תמות), מעיד יותר מכל לאמינות ניתוח המושג איסלאם, כך שמכאן מתחילה הטענה שלי על התדיינות עצמית שמתקיימת בציבור הישראלי כמו בהנהגה, שלא מתאמצים ללמוד את התרבות של הצד השני לפני שמחליטים איך לנהוג איתו.
מכאן שיש צורך לעצור ולחשב את המהלכים מחדש, ולבחון אותם קודם כל מנקודת המבט התרבותית דתית לפני המדינית אזורית, כי רק אם אתה מדבר את שפתו של עמיתך לשיח, תוכל להבין אותו ולנהל איתו שיח בריא, ואם עד היום דיברנו עם הפלשתינים בשפה אחת והם ענו בשפה אחרת, התוצאות של שיח זה לא צריכות להפתיע איש בעיקר לא את המפוקחים שחזו והתריעו מפני תוצאות אלה.
הגיעה העת לראות את המציאות ולהפנים שאנו מצויים בעיצומה של מלחמת עולם שלישית המנוהלת באמצעות טרור איסלאמי ויעדה חד וברור, וחשוב לא פחות להבין שלא יהיה קיים סיכוי לרגיעה בין ישראל לפלשתינים בזמן שהם בתחושה שידם על העליונה.
אם נחזור שוב להיסטוריה האיסלאמית ונבחן את המהלכים שננקטו אז, נבין שרק כאשר הבינו שאין להם סיכוי להצליח בקרב בחרו באופציית ההודנה, וגם אז היא היתה רק לצורך התארגנות מחדש וחזרה לקרב בכוחות מחוזקים, כך שלא צריך להרפות ותמיד חייבים לשמור על רמת הרתעה גבוהה שלא תותיר בפניהם פתח לפנות שוב לאופציית הטרור. מכה צבאית חזקה כמו זו שננקטה במלחמת ששת הימים, תוכל לייצר מאזן הרתעה שלא יותיר בפני הפלשתינים כל רצון לשוב ולאמץ את הטרור כדרך פעולה להשגת המטרות.
