פחד וחרדה הם בבסיסם תופעות נורמליות בעלות ערך הישרדות חשוב. החרדות והפחדים למעשה מסמנים לנו מקורות אפשריים של סכנה וממקדים אותנו לְמה להיות קשובים.
פחד, שלא כחרדה, מוגדר כתופעה הנובעת ממקור ממוקד יותר, כמו פחד ממקומות סגורים, פחד מנחשים או מכלבים. חרדה היא תחושה ערטילאית יותר, הרגשה שמשהו הרה אסון ממשמש ובא, בלי שהאדם החרד יכול לציין את הסיבה הברורה לכך. לתחושות אלו עשויים להיות ביטויים גופניים, לדוגמה דופק מואץ, הזעה, קשיי נשימה, חולשה או מֵחושים בבטן.
חשוב לשים לב לעוצמת החרדה ולאופן שבו הילד מתמודד עמה: אם לפני מבחן התלמיד חרד ומשום כך הוא משקיע ומשתדל, הרי החרדה קידמה אותו. אך אם התלמיד חרד כל-כך עד שאינו מסוגל ללמוד, החרדה אינה רצויה. לכן חשוב להיות ערים למצב שהחרדה נהפכת לגורם מפריע ומעכב.
יש כמה וכמה הפרעות חרדה:
הפרעת חרדה כללית: תחושה מתמשכת של חרדה שמתבטאת במתח, בדריכות ובתופעות הפיזיולוגיות שצוינו לעיל. היא עשויה להימשך תקופות ארוכות.
פוביה: תגובת פחד מתמשכת, מוגזמת, מפני אירוע או אובייקט, שגורמת לניסיון להימנע מחשיפה לאובייקט, לדוגמה פחד מכלבים או ממבחנים. בפוביה כזו, החשש מוגבל למצב שבו יש חשיפה לאובייקט ה"מסוכן", אך לא בהכרח תיתכן פגיעה בתפקודים נוספים. עם זאת יש מצבים שההפרעה מתרחבת, ואז יש שיבוש בתחומי חיים נוספים אף ש"האובייקט המסוכן" אינו נוכח.
חשש מחשיפה חברתית: הילדים ינסו להימנע בעיקר ממצבים חברתיים שהם אמורים להיות במרכזם, כמו טקסים וימי הולדת. במצב קיצוני יותר הם עשויים להימנע אף מדיבור עם זרים.
תגובות דחק פוסט-טראומתיות: אם ילד נחשף לאירוע טראומתי מכל סוג - תקיפה אלימה, אסון טבע, מוות במשפחה ועוד - ייתכנו תגובות חרדה, כפי שתוארו קודם לכן, שאף מלוות בפלישה למחשבות סביב האירוע, בדריכות יתר, בהימנעות מחשיפה למצבים שמזכירים את הטראומה ואף בצמצום הפעילויות הקודמות שעניינו את הילד. הן עשויות להימשך כמה חודשים. אחר כך צפויה דעיכת תופעות אלה וחזרה לתפקוד הקודם.
הפרעות בעלות אופי טורדני כפייתי: מחשבה שגורמת סבל לילד, שאינה מרפה ממנו. ייתכן שהמצב ילווה אף בטקסים למיניהם, שמטרתם להפחית את החרדה.
חרדת פרדה: אולי החרדה הכי שכיחה בגיל זה, והיא במהותה דאגה מוגזמת לשלומם של ההורים ובני משפחה אחרים וחשש שיקרה להם אסון שיגרום לפרדה מהם. חרדה זו עשויה לעיתים להתפתח לכדי הפרעה ממש. הביטוי החיצוני של החרדה הזאת אצל ילדים בגיל זה הוא קושי להיפרד מן ההורים, שמתגבר בדרך-כלל לפני השינה או כשהילדים לבד. כשפחד כזה מתרחב אפשר שהילדים יסרבו לבקר בבתי חברים ויעדיפו פעילות שעיקרה בתוך הבית. גם התפקוד בבית הספר עשוי להיפגע, לדוגמה הילד ינסה להשתמט מללכת לבית הספר.
מה מאפיין ומייחד ילדים בגיל זה?
ילדי בית הספר שעברו את ההסתגלות הראשונית אליו נדרשים להתאים עצמם לדרישות המערכת ולטשטש את ייחודם למשך שעות ארוכות. הצורך שלהם לעמוד בדרישות ולהיות כמו כולם עשוי להעיק ולהכביד. שלא כמו שהיה בגן, כבר אין דמות אחת, כמו גננת, שמכירה היטב את הילד ונמצאת אתו רוב הזמן.
בגילים אלה ההורים כבר מצפים לעצמאות גדולה יותר מצד הילדים. הם פחות קרובים אליהם מבחינה פיזית ומבחינת הזמן שהם מבלים יחד. הילדים של היום מושפעים מחשיפה מואצת לאלימות, לתוקפנות, למיניות ולנושאים אחרים שבעבר לא היו מנת חלקם. מצד אחד הם מבינים מבחינה שכלית חלק ניכר ממה שהם שומעים, ומצד אחר נפשם אינה ערוכה לחשיפה כזו. הפער הזה עשוי לעורר חרדה. ילדים בעלי קושי מיוחד, ילדים שחוו טראומות, כמו גירושים, מחלה או אבטלה של אחד ההורים, פגיעים יותר לפתח חרדות.
להורים יש יכולת רבה מאוד להשפיע ולהרגיע
הורים שמבחינים בחרדת ילדיהם צריכים לנסות להבין, לתמוך, לשוחח עם הילד ולגלות גמישות. בד בבד עליהם לעודד את הילד ולסייע לו להתמודד עם החרדה בלי שישתפו פעולה עם ניסיונותיו להימנע מהגורם המאיים, היות שדרך כזו עשויה רק להרחיב
עוד יותר את מעגל החרדה וההימנעות.
בזמנים שילדים מראים ביטויי פחד וחרדה, חשוב גם לעצור את "הרכבת הדוהרת" שהיא מנת חלקן של משפחות רבות כיום: לבלות יותר יחד, לא לצפות או לדרוש מהילדים גילויי עצמאות נוספים וגם לכוון יותר את סוג החשיפה התקשורתית של ילדיהם.
נקודה חשובה נוספת היא רמת החרדה וההתמודדות של ההורים עצמם עם החרדות שלהם. כדאי שהורים יבחנו וישאלו את עצמם עד כמה הם חשים דאגה וחרדה מוגברת בזמן הזה, ועד כמה הם משדרים זאת לילד. אין זה בלתי שכיח, לדוגמה, לפגוש ילד הסובל מחרדה מוגברת מכישלון במבחנים, ואז לגלות בשיחה אתו שהוא מוטרד מאוד מהחשש של אביו מפני פיטורים, גם אם ההורים הסתירו לכאורה חשש זה מהילד.
מתי לפנות לעזרה של איש מקצוע - פסיכולוג?
- כשהורים שמים לב שעוצמת החרדה רבה, כשהיא פוגעת בכמה תפקודים.
- כשמתעוררות בעיות נוספות בלי הסבר אחר, כמו קשיי שינה או אכילה.
- כשמבחינים שהילד ממעיט בפעילויותיו.
- במיוחד כשסימני החרדה נמשכים זמן רב בלי שניתן לזהות גורם ברור להם, וכשיש הרגשה שהילד לא נרגע גם עם תמיכה ועם הדרכים שהציעו לו אנשים קרובים.
התאמת סוג הטיפול לאופי המקרה
- גישות המדגישות את הפן ההתנהגותי-קוגניטיבי - ביישומן יש ניסיון להשפיע באמצעות ההתנהגות ובאמצעות האפשרות לשנות את משמעות התוכן המאיים. לכאן שייכות שיטות שמנסות לקרב את הילד בהדרגה למצבים שיש בהם חשיפה לגורם המאיים.
- שיטות שכוללות לימוד של הרפיה והרגעה עצמית, לעתים גם בשיטת הדמיון המודרך.
- גישות פסיכו-דינמיות המדגישות גורמים עמוקים יותר, לעתים בלתי מודעים. לעתים הטיפול יערב אלמנטים ממגוון גישות. במקרה הצורך אפשר להיעזר בתרופות מפחיתות חרדה.