ב- 1891 דר בלקסטון ציין, בהסתמכו על הסמכיות הגבוהות ביותר של המשפט הבינלאומי, שמאחר והיהודים מעולם לא ויתרו על זכאותם לפלשתינה, הם אפילו לא נכנעו לרומאים, הם פשוט הובסו ע"י הרומאים לאחר מאבק נואש, לכן לא חל עליהם החוק של נטישה וזכאותם לפלשתינה שרירה ותקפה מבחינת החוק הבינלאומי.
כאשר ב- 1948 ובתקופה שהובילה למלחמת השחרור נפלו ישובים כמו ארבעת הקיבוצים של גוש עציון, עטרות, נווה יעקב, קליה, בית הערבה, כפר דרום, והרבעים היהודים בחברון ובעיר העתיקה בירושלים, ישובים שלימים יכונו "מעבר לקו הירוק", ישובים אלו שוב נפלו כביטוי לתבוסה צבאית ולא היוו לכן ויתור מרצון. את החומרה בה יש לראות את תוכניות ומעשי הנטישה מרצון של שרון ואולמרט יש להבין על-רקע החוק של המשפט הבינלאומי הנ"ל. יש בתוכניות אלו השמטת זכאותם של היהודים לארץ ישראל (פלשתינה) בכלל.
יתרה מזאת, ללא דיון מסודר וארוך, ובניגוד למצע עליו נבחר, בפעם הראשונה לאחר 2000 שנה, ויתר מרצון מנהיג יהודי (שרון) על מקומות משופעים בהסטוריה יהודית. היעלה על הדעת למשל שבאיזה שהם נסיבות יוותר מנהיג בריטי מרצון על קמברידג' ואוכספורד?
ואמנם ב- 24 ליולי 1922 התקבלה החלטת חבר הלאומים, "לבנות מחדש את המולדת היהודית בפלשתינה, לאור הקשר ההסטורי של העם היהודי עם פלשתינה". בעוד שההחלטה המקורית כללה גם את הגולן ואת מה שהיום קרוי ירדן וכונה אז עבר-הירדן או פלשתינה המזרחית, התקבל אז גם התזכיר הבריטי "לדחות או לעכב" את ישום ההחלטה המקורית בעבר הירדן, אך לא לבטל הזכאות היהודית שם.
אפשר לראות עד כמה איבדנו כיום את תחושתנו למציאות הנורמלית בכך שאז אפילו חיים ויצמן, שייצג את ההסתדרות הציונית ונחשב תמיד ליונה ומשמאלו של בן-גוריון, פנה בזעקה נואשת לצ'רצ'יל וביקש ממנו לבטל את הדחייה בעבר הירדן. ויצמן טען שמדינה יהודית רק בארץ ישראל המערבית, כלומר רק בחמישית של פלשתינה, אינה ברת קיום מבחינה כלכלית.
אולם לגבי פלשתינה המערבית הודגש בכתב המנדט של חבר הלאומים שיש לבצע באפן דחוף ישוב צפוף של יהודים כולל באדמות ציבור ובור ולעודד זאת בכל דרך אפשרית. הדחיפות גם הודגשה בכך שהנאמן הבריטי נדרש לדווח אחת לשנה לחבר הלאומים על התקדמות היישוב היהודי בארץ ישראל המערבית. נאסר על הנאמן (הבריטים) להעביר או להשכיר או לתת בכל דרך שהיא את השטח לשליטת ממשלות או גורמים זרים. נדרש שיתוף פעולה של ההסתדרות הציונית ושאר היהודים בהכנות להקמת המדינה היהודית. צויין שזכיות פוליטיות בפלשתינה ניתנות רק לעם היהודי, אבל תוך כדי שמירת הזכיות הדתיות והאזרחיות של שאר המיעוטים.
ההכנה לקראת הקמת המדינה היהודית כללה גם את החובה לעודד עלייה יהודית לפלשתינה והקמת גופי ממשל עצמי יהודיים בתאום עם הסוכנות הציונית. החלטת חבר הלאומים היתה במקביל להחלטות דומות בינלאומיות רבות אחרות, כולל הסכם עם הערבים עצמם - הסכם ויצמן-פייסל ב- 1919, כולן החלטות שמחייבות עד היום.
חשוב להדגיש שאין טעם לקבל החלטות בינלאומיות חדשות אם אין מכבדים החלטות בינלאומיות קודמות. במסמך היסודי ביותר, כלומר באמנה שלו, של האומות המאוחדות, הגוף שירש את חבר הלאומים, צויין שזכויות עמים שהושגו מתקף של מנדט של חבר הלאומים, תמשכנה להיות תקפות. ואמנם העניין אושר שוב בבית הדין הבינלאומי לצדק והודגם לגבי המקרה האנלוגי של דרום-מערב אפריקה (נמיביה) היכן שגרמניה הוותה את הנאמן באופן אנלוגי לבריטים בפלשתינה.
לכן סבורים כל הסמכיות למשפט בינלאומי שלישראל הרשות והחובה להפעיל ריבונות ולספח את השטחים בארץ ישראל המערבית. סמכויות אלו כוללות את המומחים הגדולים ביותר למשפט בינלאומי כמו פרופסור יוגין רוסטוב שהיה הדקן למשפטים של אוניברסיטת ייל המהוללת וסגן שר החוץ האמריקני שגם ניסח את החלטה 242, פרופסור יוליוס סטון שכתב את הספרים הבסיסים במשפט בינלאומי (ספרו מ1981 "ישראל ופלשתין" מהווה המקור הטוב ביותר להיסטוריה ולמשפט הבינלאומי בנושא, ראה בפרט עמ 121-123 הפרק הדן בהמשכיות של החובות והזכיות הנובעות מן המנדט לגבי פלשתינה של חבר הלאומים) ויש היום מכון למשפט בינלאומי על שמו באונברסיטת סידני באוסטרליה, פרופסור סטיבנס שוובל שהיה נשיא בית הדין הבינלאומי לצדק, פרופסור אליהוא לאוטרבך מאוניברסיטת קמברדג באנגליה ומן מכון לאוטרבך למשפט בינלאומי באוניברסיטת קמברדג המכונה על שמו ושם אביו שהיה גם הוא פרופסור למשפט באונברסיטה של קמברדג, וכל שאר המומחים למשפט בינלאומי.
בן-גוריון הבין וקבע, לא רק על סמך הקשר ההיסטורי של עם ישראל לפלשתינה אלא גם פורמלית על סמך החלטת חבר הלאומים שעוגנה גם באמנה של האום ובהחלטות בית הדין הבנלאומי לצדק, שלשום מסגרת שלטונית יהודית, כנסת או ממשלה למשל, אין זכות לוותר על ארץ ישראל. בן-גוריון הבין שארץ ישראל לא ניתנה ע"י קהילת העמים לדור מסויים אלא היא ניתנה לעם היהודי לצמיתות.
במושגים משפטיים פרושו של דבר שהקבוצה של המוטבים (נהנים) של נאמנות פלשתינה של חבר הלאומים כוללת את כל הדורות היהודים בעתיד. לכן אין זה חוקי שמנהיגות יהודית שמייצגת דור יהודי בנקודת זמן מסויימת תוותר על ארץ ישראל. אין דבר יסודי יותר במשפט הבינלאומי. זה גם הגיוני שלא יכול להיות אחרת, שכן לא יכול להיות שמדינה תינתן ע"י קהילת העמים רק לדור מסויים.
כדי להמחיש זאת נתבונן במקרה האנלוגי ברמה של הפרט: מעשיהם של שרון ואולמרט דומים לחלק של אחים שירשו במשותף עם כל שאר אחיהם רכוש מסויים, אבל חלק זה מוותר בשם כל האחים על רכושם המשותף. ברור שזה אינו חוקי בעליל. יוצא מזה שכאשר שרון או אולמרט מגייסים את הצבא, המשטרה או כל גוף אחר למטרה של עקירת יהודים בארץ ישראל המערבית, הם לא רק מדיחים אותם לדבר עבירה, אלא גם הם עצמם עוברים, וגורמים לגופים האחרים הכפופים להם, לעבור במובהק על החוק, לא רק כלפי ההיסטוריה היהודית, אלא גם כלפי המשפט הבינלאומי היסודי ביותר.
יצויין במפורש שאין בתוכניות העקירה שלהם משום כניעה לכוח עליון כמו במקרה שעם ישראל ניגף בפני הרומאים או בפני הערבים בתקופת 1948 כמצויין למעלה. יש כאן נתינה מרצון של רכוש שאינו שייך לך, וזאת ללא הלחץ והנסיבות של כוח עליון שהם כמו שהצבענו בפתיחת מאמר זה כה משמעותיים בחוק הבינלאומי.
כדאי גם לזכור שלמרות הזכיות הללו ישראל לא יזמה פעולה כדי לבטל את תוצאות הכיבוש הערבי ב- 1948 של יהודה ושומרון ע"י ירדן ועזה ע"י מצרים. כיבושים שלא הוכרו ע"י העולם כמתחייב מן המשפט הבינלאומי. אבל גם אם לא היו קיימות הזכויות הנובעות מן החלטת חבר הלאומים, ישנו חוק נוסף במשפט הבינלאומי שלפיו אין לתת לתוקפן להנות מפירות תוקפנותו. לכן למשל לא מוחזרים שטחים שמדינה קיבלה במהלך מלחמת מגן כלפי תוקפנות.
אירופה למשל משופעת בשטחים כאלו. לבלגיה למשל יש עד היום חלק גרמני מן מלחמת העולם הראשונה. כמו כן יש לזכור שהמלצת האום הבסיסית (רק המלצה ולא החלטה מחייבת) 242 לא רק שלא קוראת לישראל לסגת מכל השטחים אלא גם מחייבת ליצור לישראל גבולות בטוחים. לא רק הרמטכ"ל האמרקני קבע ב- 1968
שיהודה, שומרון, עזה וחלקים מסיני חיוניים לביטחון ישראל, אלא כל מי שחי בישראל עד 1967 יודע איזה סיוט ביטחוני היוותה ההגנה על ישראל בגבולות אלו.
החלפת הצבא הירדני הממושמע יחסית באנרכיה הפלשתינית והאיום של שימוש בנשק לא קונבנציונלי רק מעצימים את חשיבות יהודה, שומרון ועזה להגנת ישראל. אבל נוכחות צבאית בשטחים ללא ישובים אזרחים לא רק מקשה את השמוש בצבא אלא גם תראה בעולם כקולוניאליסטית.
חייבים גם לזכור שהערבים עצמם בכל המסמכים שלהם, למשל המסמכים המכוננים של אשף או חמאס, או של מפלגות הבעת' בעירק או סוריה, תמיד טענו שכל הערבים הם עם אחד. זאת גם טענו תמיד הנציגים הערבים הפלשתינים כלפי שלטונות המנדט הבריטים. כיוון שמקובל בעולם שמגיעה מדינה אחת בלבד לעם אחד (ולכן רק קול אחד באו"ם) הרי שהאומה הערבית מהווה מצב אנומלי של עם אחד עם 22 מדינות במקום אחת. יתירה מזאת, לא רק שהערבים הפלשתינים לא טענו מעולם, עד שנות השישים, שהם עם נפרד הזכאי למדינה משלו, ואמנם לא ביקשו זאת מירדן או מצרים עד 1967, אלא ישנה כבר מדינה ערבית פלשתינית בארבע חמישיות של פלשתינה, הרי היא המדינה הקרויה היום ירדן שרוב תושביה ערבים פלשתינים ושהיא יושבת למעשה בארבע חמישיות של הבית הלאומי היהודי. לכן האמונה הרוווחת שישנו עם נפרד פלשתיני אשר אין לו היכולת להגדרה עצמית, אין לה שום בסיס במציאות ובהיסטוריה.
יצויין שהטיעון ששמירת הצביון היהודי והדמוקרטי בישראל מחייבת נתינת שטחים אינו תופס לא רק משום שהוא מבוסס על נתונים ערבים-פלשתינים כוזבים והגזמה רבה בנתונים הדמוגרפים, כמו שהודגש במחקריו של יורם אטינגר ואחרים, אלא גם מפני שאין הכרח ברציפות טריטורילית לקיום לאומי ודמוקרטי. כך למשל, צפון אירלנד שנמצאת על אי נפרד מבריטניה, עדיין מהווה חלק מבריטניה ושולחת חברי פרלמנט ללונדון. הוואי או הונללו למשל, מנותקים מן היבשת האמריקנית אבל עדיין הם מהווים חלק מארה"ב. כך למשל יכולים יהודי שומרון, יהודה ועזה לבחור לפרלמנט בירושלים וערביי שטחים אלו יבחרו לפרלמט בעמאן.
זה אירוני שגורמים של השמאל שמתנגדים להתנחליות ולהפעלת ריבונות ישראלית בשטחים ושנושאים ברמה את הטיעון ,הדמוקרטי-יהודי הנ"ל הם אותם חוגים שהתנגדו ב- 1948 להכרזת מדינה יהודית ע"י בן-גוריון בטענה ההפוכה שהם דווקא רוצים מדינה דו-לאומית.
הסתירה המהותית הנעוצה כאן מזכירה את תוכניות אוסלו של פרס שהיו מבוססות על מעברים רבים, אזורי תעשיה משותפים ועוד ביטויים רבים לחיים משותפים ואילו היום הם נושאים ברמה את דגל ההפרדה מן הפלשתינים. אבל דבר אחד אינו משתנה אצלם לעולם. הצורך להקטין את כמות השטחים היהודים הריבוניים, גם אם הדבר מהווה מצידם דגילה בטיעונים סותרים.
