המדינה שאנו חיים בה היא מדינה זבת חלב ודבש. ללא הגזמות. רצועת מדבר צרה בין הנהר לים שמספר עמים חמדו אותה אבל ב- 1,000 השנים האחרונות ניכר שרק עם אחד הצליח להפוך אותה למקום פורח. אלמלא ראינו צילומים מתחילת המאה הקודמת, היינו מוכנים להישבע שתמיד היתה המדינה בנויה ומכוסה בצמחייה ומרושתת בכבישים. לא מושלמים, אך בהשוואה לשכנים - הבדל של יום ולילה.
מובן שיש עוד הרבה לשפר. ויש לנו רצון ויכולת להידמות למשוכללות במדינות העולם. אבל, לפתע גילינו שהולכת ונוצרת אצלנו בעיית תפקוד. תקלות במישור הלאומי נחשפות אך אינן נפתרות. תחילה סברנו שמדובר במחלות ילדות של מדינה בהקמה. אחר כך תירצנו את זה במדינה במצור. לאט לאט התחלנו להטמיע כי יש לנו בעיה אמיתית וארוכת טווח.
למרות הגניוס היהודי והכישרונות העצומים היושבים בקרבנו אנו לא מצליחים לעבור מסטטוס של חזון והצהרות לסטטוס של ביצועים מוכחים. עשרות ממשלות קמו במדינה. כל אחת הבטיחה "ים של הבטחות" לבוחרים. ואני מתכוון להבטחות ברמה הלאומית. לא לקומץ המקורבים. במשך הזמן למדו המצביעים לפקפק בהבטחות אלה. ולפיכך, השתמשו בזכותם הדמוקרטית ועשו מדי פעם מהפכים בממשל. המצביעים ניסו כל אפשרות. החליפו את השלטון והמירו אותו במפלגות האופוזיציה. העלו לשלטון מפלגה זערורית וזרקו אותה לארכיב ההיסטוריה משמאסו בה. חיבקו כל מיני אישים דינאמיים, מוכשרים ויצירתיים ובאותה מהירות שלחו אותם חזרה לאופוזיציה בבושת פנים.
דבר לא עזר. רוב הבעיות לא נפתרו. גרוע מזה, בעיות חדשות הלכו ונחשפו. במשך הזמן החלה להתפתח כאן דעה צינית אצל חלק הולך וגדל מציבור המצביעים לפיה אין מה לעשות. בין אם תבחר בימין או בשמאל או באמצע, תמיד תקבל את אותה התוצאה. לפעמים, נדמה לי שכך חושבים גם המועמדים. לכן רובם לא מתאמצים להפוך את הבטחותיהם למעשה אלא מצטמצמים בעשייה לביתם ולאנשי שלומם. תוצאת הדעה המתפתחת הזו החלה לצמצם את אחוז ההצבעה, והוא הולך ויורד. תחושת האצבע היא שאם אין לנו ציפיות גדולות אזי הסיכוי לאכזבות - פוחת.
התרגלנו שביטוח בריאות מושלם - איננו מושלם. עשינו ביטוח פרטי. התרגלנו שחוק חינוך חינם - איננו חינם. השקענו כסף פרטי בחינוך ילדנו. הטמענו שחוק הלנת שכר - איננו מבוצע. אנו מדירים את רגלנו מרשויות שמצויות ברמת סיכון גבוהה. קלטנו שבתי המשפט טוחנים את הצדק לאט מדי ועד שמגיעים לתוצאה מוציאים כסף ואנרגיה לשווא. לכן עברנו לשיטת הפשרות והויתורים. הבנו כבר שהמשטרה לא תסייע לנו כשתיגנב מכוניתנו או ייפרץ ביתנו, אלא לכל היותר תיתן לנו אישור לביטוח. נקטנו באמצעי ביטוח וזהירות פרטיים.
אנחנו גם מבינים מזמן שעוצמתו של צה"ל קיימת רק בתנאי שצבא האויב יאסוף טנקים ומטוסים וחיל רגלים ויעמוד במקום שנוכל למצוא אותו. לשם כך פיתחנו טילים מתוחכמים וטנקים שגיבים ומזלטי"ם שמסוגלים לראות מה אוכל איש בארוחת הבוקר. אבל אם חמישה פועלים פלשתינים, יחפים, יחפרו באת ומעדר מנהרה בחול, באורך של 900 מטר, 300 מטר מתוכה בשטח הבסיס, מתחת לאמצעי חישה דיגיטאליים וטנק מרכבה ממוחשב, איש לא יחוש בכך.
אמנם תהיה תחושה ברורה שזה אפשרי ועלול לקרות אבל איפה, מתי, אטריות! אם יעמוד מול טנק המרכבה טנק אויב או נגמ"ש עוין או מבנה יציב הנותן מחסה למחבלים, אזי מיד נשמיד אותו ללא שריד ופליט. אבל אם האויב הבוגדני הזה, הלא הוגן הזה, יגרום לכך שחייל פלשתיני אמיץ, מצויד במטול אר פי ג'י, יתקרב לטנק (ועוד בלילה שזה לגמרי לא פייר) ויפגע בטנק, אזי כל הפעילות של רפא"ל ושל התעשיה האווירית (שהוצגו בחגיגיות לפני חודש בטלוויזיה) לא תצליח למנוע את הנזק לטנק המודרני, ואת חוסר האונים של הצוות ההמום שבפנים שיצא בלית ברירה מהדלת האחורית ונורה מטווח אפס. שלושת הלוחמים הערים בטנק המשוכלל לא ראו אפילו מאיפה זה מגיע, וזאת לאחר שקיבלו התראה על מנהרה הולכת ומתהווה.
מהרגע שנסגרה הגדר על הפלשתינים ברצועת עזה, היה ברור שחלק מהם ינסו לעבור מעל או מתחת לגדר. הקסאמים מעופפים מעל לגדר ללא הרף, והמנהרות נחפרות בשטח מתחתיה - ללא הפסקה. ועובדתית, צה"ל מתקשה למנוע. הוא יכול בעיקר להגיב, אחרי הפיאסקו, וגם את זה הוא עושה בצמצום. משהו בסגנון: "אוי, אני מתרגז! החזיקו אותי! אני עלול לצאת מכלי!". זהו מחזה כמעט גרוטסקי, ככל שחולף הזמן. זה כמו האירוע של דוד מול גולית רק שאנחנו בצד של גולית. חשבתם פעם מה הרגישו במחנה הפלשתים כשגוליית האימתני כרע נפל. הנה לפניכם התשובה.
במבט בדיעבד, מדיניות המניעה שאנו נוקטים בה איננה הגיונית, גם לא כלכלית. ראו איזו מהומה קמה אצלנו לאחר שקרה האירוע. לאחר שנפרץ הבסיס ורוב הפולשים נסוגו בהצלחה. לאחר שנחטף החייל הפצוע. מערכי שריון ותותחים כונסו, פורומים אין ספור התאספו, ומדינאים ואלופי צבא איימו על כל מה שזז. האפיפיור גויס, ממשלת צרפת, ארצות הברית. כולם כמרקחה. אבל תמיד אחרי. האנרגיה העצומה הזו לא הופעלה, ולא חשבו להפעילה, כדי למצוא אמצעי אלקטרוני סביר שמטרתו להאזין למתרחש מתחת לרגלינו, למנהרה ההולכת וקרבה.
והרי מנהרות להברחה וחמיקה הן לא חידוש עבורנו. אבותיהם של חלק מאבירי השלטון בישראל חפרו מנהרות בלא מעט מחנות מעצר. גם הניסיון ברצועת עזה הוא בן יותר משנתיים שלוש. ועדיין לא גילינו אמצעי נגד. מישהו כאן רדום לחלוטין. הנה, חשפנו עוד אכזבה. לא נעים, אבל הכרח הוא לומר: היה צפוי!
ומכאן להפקת הלקחים הפרטית. מהי המסקנה שצריך להסיק הלוחם שיושב בטנק או במגדל השמירה? מהם סיכוייו להיפגע? האם כדאי לו לסכן את חייו לאור יכולת המניעה המוגבלת? או חוסר המשאבים המוקצה למניעה, לפני. אינכם חושבים שגם כאן צריכים המשפחות והמגויסים לצה"ל להרהר הרהור נוסף לפני שהם מבקשים להיות בחייל קרבי?