הקולות הנשמעים בימים האחרונים, על אפשרות הכניעה לדרישות המחבלים - מפחידים יותר מעצם האיוולת שבכניעה. הדיבורים הללו מעידים כי חלקים גדולים בעם איבדו את יכולת העמידה המינימלית שעם בריא זקוק לה. הם מכירים עולם-מושגים אחד ויחיד - ויתורים, נסיגות, התרפסות וכניעה.
ואין מדובר בעניין של סגנון או של גישה להתמודדות עם בעיות, כאילו לפנינו שתי דרכים לגיטימיות. דרך העמידה הנחושה הביאה את העם היהודי עד הלום, מבעד לקשיים לא-יתוארו, לניסיונות מרים, לרדיפות ולמאבקים, ואילו דרך ההתרפסות והכניעה מדרדרת אותנו מדחי אל דחי. כל ילד יכול לשער מה תהיה תוצאתה של כניעה במציאות הנוכחית, ואיזה גל של שפיכות-דמים היא עלולה להמיט עלינו, היו-לא-תהיה.
סמלי הרוח היהודית מהיכן שואבים את הכוח לעמוד בקשיים ולא להתעייף? מקור כוחנו הוא התורה ודמויות-המופת שקמו לעמנו במשך הדורות, שסימלו את הנחישות היהודית הבלתי-נכנעת. אחת הדמויות הללו, שרשמה פרק מזהיר בדברי ימי ישראל, היא הרבי הריי"צ (רבי יוסף-יצחק) מליובאוויטש, שלא נרתע מהשלטון הקומוניסטי העריץ בימיו האפלים ביותר.
אלה היו ימים קשים ומרים. השלטון הקומוניסטי היה שיכור ניצחון. קלגסיו ניהלו מסע חסר-פשרות לחיסול 'אויבי המשטר', ובראשם יהודים שומרי תורה ומצוות. מיליונים הושלכו לבתי-כלא בלא דין ומשפט. מאות-אלפים נשלחו לסיביר, הומתו או פשוט 'נעלמו'. לא היה לפני מי לערער או להתלונן. השלטון הכול-יכול עשה ככל העולה על רוחו.
יהודי אחד העז להתייצב מולו. הרבי הריי"צ. הוא הקים רשת מחתרתית של חסידים נחושים ובעלי מסירות-נפש, שהתפרשו על-פני כל המדינה ושימרו את גחלת היהדות. הם פתחו בתי-כנסת, תלמודי-תורה, מקוואות-טהרה. במחתרת דאגו לשחיטה כשרה, לברית-מילה ולאספקת תשמישי-קדושה וספרות יהודית.
מאבק זה נראה כהתאבדות מדעת. לכאורה, לא היה לו שום סיכוי. היה ברור שבכל רגע המשטרה החשאית מסוגלת לשים את ידה על הרבי ועל חסידיו. אבל הרבי לא נרתע ומסר את נפשו בפועל ממש כדי שחלילה לא תכבה גחלת היהדות. הוא אכן נאסר, ולרגע היה נדמה שאין כוח בעולם שיוכל למנוע משלטון הרשע לבצע את זממו. וכאן התחולל הנס, שעד היום קשה להעריך את עוצמתו - הרבי שוחרר וימי שחרורו, י"ב-י"ג בתמוז, נהפכו לחג-הגאולה.
לא לשווא כתב הרבי עם צאתו לחירות: "לא אותי בלבד גאל הקב"ה בי"ב תמוז, כי-אם גם את כל מחבבי תורתנו הקדושה, שומרי מצווה, וגם את אשר בשם ישראל יכונה". זה לא היה מאבק פרטי שלו, אלא מלחמה על הזכות להיות יהודי ולהתנהג כיהודי. שחרורו של הרבי הוא ניצחונו של כל יהודי, והחג הוא חגה של רוח ישראל המתגברת על כל אויביה.
הנצח מול החולף פרשת מאסרו ושחרורו של הרבי מעניקה לנו פרספקטיבה רחבה יותר של הקיום היהודי. העם היהודי חזק לאין-ערוך מכל מיני תופעות חולפות, גם אם הן מתקיימות כמה דורות. ההיסטוריה היהודית ידעה תקופות גאות וימי שפל, והעם היהודי הוא שניצח בסופו של דבר.
לפנינו ההוכחה כי אמונה איתנה ומסירות-נפש יהודית יכולות להכריע אפילו שלטון אדיר. וזה הדבר שאנו זקוקים לו כל-כך דווקא בימים אלה - לחזק את האמונה, לטפח את מסירות-הנפש ואת הדבקות בערכים של עם-ישראל, ולא להניח להרהורי מבוכה וייאוש להסיט אותנו מדרכנו. העם היהודי חזק מכל אויביו ומכל הקשיים העומדים בדרכו. העם הזה יקום, יתלכד ויגלה את עוצמות הרוח הטמונות בו, ויזכה בקרוב ממש לגאולה האמיתית והשלמה על-ידי משיח-צדקנו.