יש בקרבנו דעות שונות ומנוגדות ביחס לפעולה הנדרשת כדי לבלום את הטרור שבו נתונים אנו מזה מספר שנים לא מבוטל, וברור כי על פי מבחן התוצאה אפשר להסיק בוודאות כי כל שננקט ונעשה עד כה לא היה יעיל - הא ראייה, שהטרור נמשך, מתגבר ומצטמצם רק כדי לאזור כוח כדי להתגבר שוב.
עדיין איננו יכולים להסיק דבר באשר לפעולה הנדרשת - האם היא הכבדה נוספת או דווקא מתינות-יתר, כי על דרך ההיגיון, כל מי שמחזיק בעמדה קיצונית יותר מהפעילות שבוצעה עד עתה - יטען בצדק כי שיטתו טרם נוסתה.
בדבר אחד יש תמימות דעים ולכן אותו צריך להחיל: בכל פעולה אשר תינקט, צריך להבין את הצד השני. כלל זה נכון ותקף אפילו בענייננו, כשמולנו ניצבים טרוריסטים, עם או בלי שמות תואר/גנאי נוספים. ובכן, יש קונצנזוס החובק ימין ושמאל: דע את האויב!
לישראלים, כמי שחי עם האויב יום יום וכמי שפוגש את האויב בשוק העבודה המקומי, בעיתונות ובמרקע כמראיין וכמתראיין, אפשר לומר: על כל אתר - המשימה של הכרת האויב אינה כה מסובכת או מורכבת.
הם לא רק באים לפוצץ אוטובוסים, אלא הם גם באים לשרת אותנו בבתי המלון ולתקן את מכוניותינו.
לפני ההמשך, יובהר: אין כאן יהודים מול ערבים, אלא מצד אחד - ישראלים שמדינת ישראל היא מדינתם, ובכללם ערביי ישראל גם אם חלק מהם חושבים ופועלים אחרת (גם בקרב היהודים יש החושבים ופועלים אחרת), ומהצד השני - האויב שהגדרתו היא על פי מעשי האיבה והטרור שלו. אכן הגדרתו קשה כי האויב במקרה זה אינו חד גוני בהשתייכותו המדינית, הלאומית, הדתית, המאחדו כאויב מדינת ישראל הם מעשיו ועיסוקיו בטרור, בפעולות תומכות טרור, בגזענות [אי אפשר לומר אנטישמיות מאחר שגם הוא, האויב, ברובו שמי] ובהסתה.
הם לא רק מופיעים באמצעי התקשורת כשולחי קסאמים אל ישובים מאוכלסים ללא אבחנה וכרעולי פנים מתלהטים בכל הזדמנות, אלא גם מופיעים כמרואיינים וכפרשנים בתוכניות הטלוויזיה והרדיו, גם בצד המרואיינים והפרשנים שלנו.
לאמור, בתוכנו ועמנו מצוי האויב בדרך שגרה, יום יום וכמעט בכל אתר. אז קל להבין אותו, את מניעיו ואת כוונותיו, קל לדעת המקרה זה את הלך חשיבתו של האויב.
ואלה מסקנותי אשר כה קל היה לי להגיע אליהן, וכה תמה אני הכיצד לא הגיעו אל מסקנות דומות מי שעיסוקו בכך ובידיו מופקד ביטחוננו, לרבות בטחון קריית שמונה (זוכרים?), שדרות ואשקלון, ובקרוב תל אביב ואשדוד:
א. טרם יצרנו מצב בו כדאי לאויב לא רק להפסיק את הטרור אלא גם למנוע באופן אפקטיבי כל פעילות טרוריסטית משטחו.
ב. הנסיגה לקווי 1967 [יש כמה מודלים לכך] לא מספקת את האויב, שמא כוונותיו כלפינו הן אחרות, הרבה יותר מרחיקות לכת.
ג. העובדה כי אנו נותנים לאויבנו זה - החזרי מע"מ במיליוני ש"ח, נשק, חשמל, מים, דלק, מקומות עבודה, תשתיות הנדסיות אחרות, תרופות ועוד, וחלק נכבד מרשימה חלקית זו אפילו בשעת מלחמה - לא מציבה אותנו בעיניו כשוחרי שלום וכנדיבים בעם, אלא יוצרת אצל האויב מצב בו לכאורה כל זה מגיע לו בזכות, ואף יותר. האויבות בינינו לבינו נתפשת בעיניו כחד צדדית, כחד סטרית, ובהתאם לכך אין גם סימטרייה במעשים.
ד. הוותרנות שלנו והיעדר תגובה מונעת ביחס לדיבורים של האויב המהווים הסתה וגזענות, גם בכלי התקשורת שלנו, מתפרשים שם כהסכמה, לפחות של חלק נכבד וחשוב מאתנו, לדבריהם.
ועוד ועוד.
אי אפשר לטעון כי אין היגיון בשיטתו של האויב. הוא בודק אותנו על פי התוצאה מבחינתו - ואומר לעצמו - בערך כך:
א. עובדה - אני מגביר טרור, ומקבל בתמורה שטחים.
ב. עובדה - רבין הזהיר לבל נשתמש ברובים, והנה אנו משתמשים בטילים ולא קורה דבר...
ג. עובדה - אני מגנה את ישראל בכל דרך, משפיל, מסית, וקוראים לי לא רק להתראיין בטלוויזיה אלא אפילו לפרשן, ומתייחסים אליי בכבוד.
ד. עובדה - אני יורה בהם בנשק שלהם.
ה. עובדה - אמרו שאחרי שנקבל את עזה כולה אוי לנו אם נפעיל טרור, והנה אנו הורסים את החיים בשדרות באמצעות טילים, ובדרך לאשקלון גם.
ו. עובדה - אנו גונבים להם את המכוניות בכמות שאף מדינה לא הייתה מאפשרת, והם רק תומכים בענף החדש הזה בעזרת ביטוחי הרכב שלהם ולא עושים דבר. אפילו אפשר למכור להם את הרכב הגנוב ולגנוב אותו שוב...
ז. עובדה - אנו מחבלים בחקלאות, ואפילו אם אנחנו נתפשים - מי שעומד לדין ומשלם במאסר זה מי שתפש אותנו, כאשר לו היה זה להפך - היינו שוחטים אותו, והיינו צודקים...
ועוד כמה עובדות.
לגבי המסקנות, איני מעלה אותן משתי סיבות:
ראשית, איני עוסק בזה.
שנית, מה, זה לא ברור מאליו?!