הערותי דלהלן אינן מכוונות לחכמי-החלם המובהקים שלנו, הצבאיים כמו המדינאים, שלבטח לא ציפו למציאות אחרת מזו הטוענת בכל יום את מסכי הטלוויזיה והאינטרנט בעדויות מצולמות מצמררות, נחלת טילים מתוחכמים, ארוכי טווח, הנוחתים כבר בלב המדינה.
לא אכחש: יש בקרבי תרעומת גדולה על ה"מנהיגים" הפרלמנטריים "שלנו", אלו שהשכילו שלא לרשום אף לא מהלך חכם אחת, שעניינו חבלה במרוץ הלאומי המתלהם להחרבת חבל הארץ היהודי בדרום. עובדת היותם נחותים כמותית מול ערב-רב פרלמנטרי, נטול חובות מצפוניות וערכיות - מוכרת. אכן, נאמר במקורותינו: "לא עליך המלאכה לגמור", ועם זאת, באותה נשימה הובהר, כי "אי אתה בן-חורין להיבטל ממנה".
שכחנו כולנו, כנראה, שלמעשה, אין הבדל מהותי בין שליחותו של פרקליט לזו של נציג ציבור; על-אחת-כמה-וכמה, ביחס לחבר כנסת, המשמש פה לעשרות אלפי איש, במקרה שלנו - עשוקי זכויות אנוש בסיסיות.
אילו היינו מתוודעים לכך, כי פרקליט מוכר כשל בייצוג עקרוני, תחת התנהלותו בעצלתיים אל מול משימה גורלית - היינו מחפשים עבורנו פרקליט חלופי אחר; כזה שאיננו עייף ויגע, ולבטח, כזה הנטול "הכרה-עצמית", כי המשחק מכור, ושמשנתו הייצוגית-הלוחמנית איננה גורסת תדיר, כי "מה שהיה, הוא שיהיה"...
את התפתחויות המדיניות-צבאיות, המתרחשות לנגד עינינו - יכול היה גם ילד תמים לחזות. עם זאת, אף לא אחד מקרב "מנהיגינו", ביקש להיערך מול הנסיבות המתהוות, שהסתברותן היתה כה גבוהה, כמעט ודאית, בד בבד עם התאווה החולנית, חסרת הרסן, להחריב יישובים יהודיים שורשיים, ולא עוד, אלא לבקש לשבור את רוחם האיתנה.
כך בימי ההמתנה המתוחים בגוש-קטיף לקראת העימות המתקרב, הבלתי נמנע, בין גלית הצה"לי, שליח האליטות השבעות והשמנות, לבין נערי דוד הצנומים, חדורי האמונה - נשלחה שרה זוטרה בשם ציפי לבני, לשכך את הזעם המתגבר ולטעת מעין רוח פייסנות. פגישה לילית זו הוסתרה לכאורה ממערכי המחנה-הכתום אותה עת, אלמלי מפה לאזן הועברה הידיעה המעניינת. היתה זו הוכחה חותכת לכך, כי ממשלת החורבן, בראשותו של עריץ כאריאל שרון, נכנסת ללחץ.
הרקע לכך היה אופטימלי. התרגיל הגדול בתולדות צה"ל מאז מלחמת יום הכיפורים, ניטש מזה ימים לוהטים ארוכים על מרחבי החולות הנודדים במדבר צאלים, ושיאו ביישום האימונים, הפיזיים והמנטאליים, במערכה לגירוש יהודים כנגד מודלים חיים (חיילים וחיילות בתחפושות "מתנחלים") ומודלים דוממים (אובייקטיבים בנויים).
קרחתו של שר הביטחון מופז, קבלן גירוש עתיר מוטיבציה, בצבצה-נצנצה מבעד למערך המודלים החיים, שביימו קריאת כינויי גנאי לעברו, תוך הטחת הסיסמאות "יהודי לא מגרש יהודי" וכן "הסתכל לנו בעיניים"...
מופז נהדף אז אל חיק מאבטחיו אבל וחפוי ראש, עד אשר נאמר לו ע"י מתאמי התרגיל, כי מדובר בסך-הכל בסימולציה מתוכננת. הזעזוע ניכר היטב בפניו המופתעים של קבלן הגירוש ההיסטורי, שצפן בחובו חרדה מודחקת לגורל מלחמת אזרחים.
היה באפיזודות אלו כדי לחבור זו ולזו מודיעינית ולאותת על מצוקה ובהלה בקרב חורשי הרעה הלאומיים.
קלטתי, אנכי הקטן, איתותים אלו, והבאתי זאת בפני הנבחרת הפרלמנטרית שלנו, כל אחד בנפרד, כדי שינוצל המומנטום הנדיר שנוצר בתולדות המחנה האמוני מאז התגבשותו.
הבהרתי, כי אל לנו לנסות ולהקל בהערכת הקטסטרופה החזויה (בעיני הממשלה ותצפיתניה), ועם זאת, להשכיל לקצור רווחים על גבה. קראתי שוב ושוב באזני אריה אלדד, אורי אריאל ובני אלון, כי ילכו "קצת יותר רחוק" בהערכת תרחישי העתיד, עד כדי מצב כמעט וודאי, במהלכו יגיב הצבא בכיבוש חוף-עזה כנגד שיגור טילים, שיהפכו את החיים בנגב לבלתי נסבלים.
מה היתה הצעתי? הצעתי גרסה ויתור על המאבק הכוחני מבחינתנו, "כדי למנוע שפיכות-דמים", בתמורה להבטחה משפטית, להשאיר את היישובים על תילם. הרציונאל בבסיס ההסכם הזה הניח, כי לבטח צה"ל ישוב לגוש קטיף, וכדאי שיהיה לנו לאן לחזור...
אבל מנהיגים הרואים רחוק - לא הבטיחו, כידוע, את מקומותיהם בשורותינו. נדחיתי על ידם בקש.
מגמות הסכם כזה היו בהחלט שקופות לעיני מתנגדינו העקרוניים. עם זאת, היה בכך כדי לטעת תקווה בלב הנאבקים, כי המחנה-הכתום אומנם לא יכריע את צה"ל-בחילו (בהתייצבותו מול "יעדים מבוצרים" בדמות עריסת תינוקות), ועם זאת - לבטח יימנע עימות כוחני בהיקף לא ברור, וגם ייפרש אופק חזוני. בהבנת "מאזן-האימה" לכאורה בין המתיישבים לממשלה - היה לסיכומים אלו על מה לסמוך.
בנסיבות המתהוות כרגע ברור לכולם, כי אולמרט, פרץ וחלוץ, פופוליסטיים שטחיים, רפי שכל, לא ימהרו "ללכת על עזה", אבל התרחישים העתידיים ישאבו אותם אחד-אחד אל תהום מסתורית אין-סופית, במקביל לתחכום, נועז ומפתיע, ביכולות הלחימה של מעצמת טרור, עתירת ידע ואמצעים, הדוחקת בכל הקצין.