הנחה מקדימה ובסיסית היא, שלא ניתן לקיים שתי מדינות לשני עמים על אדמת המחלוקת שבין הים לנהר. שתי מדינות הוא מרשם לסכסוך קבע. כל הסדר, ואפילו הסכם שלום, לא יחזיק מעמד לאורך השנים. תמיד יהיו מתחים וסכסוכים קבועים, שיגרמו להתפרצויות של אלימות צבאית או אחרת.
8 4 9 1 ב- 1948 קמה ישראל, להגן על עצמה מפני פלישת צבאות ערב, ישראל עמדה בפרץ, והדפה אותם. במקביל, מרבית תושביה הערבים של ארץ ישראל נטשו וברחו.
המצב הפוליטי הבינלאומי זימן לישראל הזדמנות היסטורית לשלוט על כל ארץ ישראל למרות החלטת האו"ם מ- 1947 על חלוקה. נדרשנו לעוד תוספת מאמץ צבאי, כדי לשלוט בכל הארץ.
ממילא נוצרה המציאות של פליטים ערבים, כך שפינוי כולם אל מחוץ לגבולות הארץ לא היה משנה הרבה לערבים, אך מבחינתנו לפינוי יש משמעות קיומית מן המעלה העליונה ביותר. לו כל הערבים ללא יוצא מהכלל היו פליטים, יותר קל היה למצוא להם פתרון, מחוץ לגבולות הארץ.
בשטח שבין הים לנהר השארנו ערבים, שבאופן תמוה, חלקם קיבלו אזרחות של המדינה, מבלי לקחת בחשבון את ההשפעה ההרסנית. המצב שבו, חלק מהערבים פליטים, וחלק נשארו ביישוביהם בתוך ארץ ישראל הינו אסון קבוע ומתמשך, שאין, ולא יהיה לו פתרון. זה התפתח לדרישות החמורות של "אוטונומיה פוליטית", "אוטונומיה תרבותית", "זכות השיבה" ועוד.
מהלך פוליטי שהוא חצי עבודה ואיננו שלם באופן מוחלט, גורר אחריו תוצאות הרות אסון ומסוכנות, שאנו חווים אותן קרוב ל- 60 שנה. פגענו גם בערבים וגם ביהודים.
הוספנו חטא על פשע במעשה נוסף, חמור ביותר, כשב- 1949 הסכמנו להעביר, על אדמת ארץ ישראל, קו מחלק, הזוי, מטורף, פתלתול, מקולל וארור, שנקרא "הקו הירוק". לימים קידשנו קו זה כמעשה בראשית של בריאת העולם, שאסור כביכול לשנותו. קו זה הוא בבחינת תקיעת סכין חרקירי על אדמת ארץ ישראל, שמדממת מאז ועד היום.
צד אחד של קו זה הקמנו את מדינת ישראל תוך רמייה עצמית שיום יבוא ונחיה בשלום עם הערבים. את השטח בצד השני של הקו מסרנו לאותן מדינות ערביות שצבאותיהן פלשו על-מנת להשמידנו. פרס על אלימות. בקו זה קבענו את חורבנה המתגלגל של מדינה שאך זה נולדה.
7 6 9 1 אחרי מלחמת ששת הימים ארץ ישראל כולה בשליטתנו המלאה. הוספנו עליה בטחונות, דהיינו, תעלת סואץ וסיני בצד אחד, רמת הגולן ונהר הירדן בצד השני.
נוצרה הזדמנות נוספת, בלתי חוזרת, באזור ובעולם, ובמעמדנו הצבאי האיתן, ליישב במילוני יהודים את שטחי יהודה ושומרון, ע"י חקיקת חוק פינוי אוכלוסיית שפלת החוף לאזור ההר, והפיכתה לאזור תיירות, ריביירה ובתי מלון.
לערבים אין שורשים באדמה זו. לו היינו משדרים נחישות תקיפה, אזי מחוסר ברירה, הערבים היו מקבלים את המציאות, ובהדרגה היו נוטשים את ארץ ישראל כולה. מי במכירה, מי בפיצוי.
תמיד ראינו בהתיישבות ביטחון, וזה עבד. צאו וחישבו, מאז 1967 כמה גבוהות בהרבה ההוצאות לצבא ומלחמות לעומת הוצאות להתיישבות מיליוני יהודים ביהודה, שומרון וחבל עזה. שוב נצמדנו לרעיון הבלתי אפשרי של חלוקה. ראינו ביהודה, שומרון וחבל עזה "שטחי-פיקדון", "שטחים מוחזקים", עד שהערבים יתרצו ויבוא השלום כביכול. שוב רימינו את עצמנו.
נפלה לידינו הזדמנות להבהיר אחת ולתמיד בעוצמה וביד רמה, שהכול שלנו. נקטנו במעשה ובלשון רפים. הקמנו התיישבות יהודית קטנה, מטופשת, צמחונית, דלה, אומללה ומפוזרת. שידרנו: א. מעין פרובוקציה. ב. "אנו כאן רק זמנית". התוצאות הן הרות אסון. גם עיוור יראה.
ויתרנו על שליטה בתעלת סואץ, בסיני ובמקורות הנפט והתיירות. ויתרנו על חבל עזה. מתכננים ויתור על רמת הגולן, יהודה, הבקעה, שומרון וירושלים. חוזרים אל 1948. אל ההתחלה. כאילו לא עשינו דבר. בינתיים, "הרווחנו" חברה הרוסה, שסועה, חסרת ערכים, עייפה, מבולבלת ומתווכחת עם עצמה. טירוף מערכות טוטאלי.
מאז 1948 ובתקופה שלאחר 1967, במעשינו ובמחדלינו הנלוזים, פרסנו לפני הערבים תשתיות רבות, ליצירת, מעין "עם", שיש בו אחדות אינטרסים כביכול. אין עם ערבי בחלקה המערבי של ארץ ישראל. אין לערבים שום סימנים של אחדות אינטרסים והיסטוריה. כל טיעוניהם מתרכזים בפן הדתי איסלאמי, "חאראם א שריף", "אדמת הקדש". יכולת ההסברה הדמגוגית והשקרית שלהם, משכה תומכים רבים בעולם, שהחלישו את ישראל ודחקו אותנו לפינת התגוננות מתמדת.
החמצנו שתי הזדמנויות היסטוריות. לכן, אנו מבוססים ברפש של מלחמות, צבא, נשק, דם, חללים, בתי קברות, תוך פגיעה אנושה במרקם החברה בחינוך, בבריאות, באיכות החיים ועוד.
החורבן כאן. האם תהיה לנו הזדמנות נוספת? האם נשכיל לנצל אותה לטובת העם היהודי?