אמינוף דובר אמת

הרקע משפט בעייתי ביותר הודלף לתקשורת מתוך פסק דין שניתן בדלתיים סגורות ובו נאמר שככל הנראה הנאנסת נהנתה ושיתפה פעולה עם אביה החורג שאנס אותה. התקשורת, הציבור, הפרקליטות והאקדמיה חוללו סערה ודרשו את פיטוריו המיידיים של הרכב השופטים שהעז לפסוק דבר מזוויע שכזה. מערכת המשפט, המצוייה ממילא תחת משבר אמון טוטאלי מצד הציבור, בשל שורה ארוכה ומביכה של פרשיות שחיתות ושערוריות הרודפות אותה בזו אחר זו עד שנדמה שאיפה שרק מנסים לדחוף שם אצבע - מגלים רק ריקבון, לא יכולה היתה להישאר אדישה אל מול הסערה הציבורית המתפתחת לכדי משבר טוטאלי, והחל מתגבש נוהל חיסול ממוקד: למרות שמדובר בפסק דין שהערעור עליו תלוי ועומד, מנהל בתי המשפט בעצה עם נשיא בית המשפט העליון החלו לעשות קולות של שטיח ולערוך בירורים שבסופם עתידים היו לקבוע האם יש מקום בכלל להשאיר בתפקידם שופטים שקבעו דבר מבעית שכזה בפסק הדין. החשודים: שלושת חברי הרכב בית המשפט המחוזי שכתבו את פסק הדין. החשד: העזו לכתוב בפסק הדין שהנאנסת נהנתה מהאונס. הראיות: משפט אחד שנשלף מתוך מכלול פסק הדין ובמנותק ממערכת הראיות שהביאה את השופטים לכתוב את שכתבו. העונש המירבי הצפוי לחשודים: הדחה בבבושת פנים בשל אי התאמה ערכית ומוסרית חמורה לתפקידם השיפוטי, וחזרה לקרקעית ממנה הם באו. כמו אצל פשוטי העבריינים, גם כאן התברר כי שתיים מהחשודים חברו זו לזו והטילו את האשמה על החשוד השלישי. גרסת השופטות השופטות נחמה מוניץ וגבריאלה (דה ליאו) לוי, כתבו מכתב למנהל בתי המשפט, שהודלף לתקשורת על-ידי "מאן דהוא", ובו הן טענו בפני מנהל בי המשפט ובאמצעות ההדלפה לציבור כולו: "הננו להביא לידיעתך, כי מעולם לא ניתנה הסכמת שתי חברות ההרכב לפיסקה דלהלן בהכרעת הדין שנכתבה ונוסחה על-ידי כב' אב"ד השופט סגן הנשיא א. אמינוף" (נוסח הטענות המלא במכתב השופטות). בתמצית, האשימו השופטות את השופט אמינוף בכך שהן התנו את הסכמתן לפסק הדין בכך שהוא יסיר את המשפט שחולל מהומה בתקשורת, והוא סירב, הגניב אותו (כלשונן, אבל למעשה "השאיר אותו") בפסק הדין והן חתמו על פסק הדין בלי לשים לב שהוא כולל פרט מהותי שהן לא מסכימות לו. התירוץ הזה, אגב, הזכיר לי משל טורקי עתיק יומין המסביר איך ההתנצלות גרועה יותר מהעבירה עצמה: השולטן ורעייתו עולים במדרגות ופתאום מרגיש הסולטן יד גברית נתחבת אל תוך ישבנו. הוא מביט לאחור בזעם ומגלה את היועץ הבכיר ביותר שלו, נבוך ומסמיק מבושה. "מה זה צריך להיות?!?" שואל השולטן, והיועץ החכם מתנצל: "סליחה, אדוני, התבלבלתי וחשבתי בטעות שזהו ישבנה של אישתך". מה יותר גרוע... שופט שבמקרה הכי גרוע טעה בשיקול הדעת וכתב משפט אומלל אחד מתוך פסק דין שלם, או שתי שופטות שחותמות על פסק דין שהן לא טרחו לקרוא... אבל ניחא. כפי שיסתבר ההודאה החמורה הזו היא עדיין כלום לעומת הצפוי בהמשך מהשופטות הללו... מתוך מכתב האליבי הארוך הזה, ראוי לצטט את המשפט הבא משום שהוא נשמע טוב אבל הסתבר כשקר שקל היה להוכיח: "לאור עמדה שהביע בפני שתינו השופט אמינוף, מיד לאחר מתן הכרעת הדין, ממנה למדנו שאין בדעתו לתקן את הכרעת הדין ולהוציא ממנה את אותה פיסקה כפי שסוכם עימו, סברנו שאין בידינו דרך משפטית לתקן זאת, והסתפקנו בדיווח לנשיא בית המשפט המחוזי השופט בן-דוד, עוד באותו יום, זמן רב לפני הפרסום בעיתון". גרסת השופט אמינוף את מכתבו פותח השופט אמינוף כהאי לישנא (ההדגשות שלי): אני מודה לך על שהעברת אלי את מכתבן ללא תאריך של חברותי להרכב פשעים חמורים, השופטות מוניץ ודה-ליאו לוי אשר נשלח אליך מבלי ידיעתי ומבלי שהחליפו עמי אפילו מילה אחת. אני המום מן היחס ה"קולגיאלי" של חברותי להרכב! אך תמוה וחמור הדבר שבעתיים, שמכתבן של השופטות מצא מייד את דרכו לאינטרנט ולעיתונות (ומדובר, ראוי להזכיר, בתיק חסוי על-פי צו של אותן שופטות... - א.ב). לאחר 27 שנות שיפוט ו- 8 שנים כאב"ד בהרכב פשעים חמורים, אני מתקשה להאמין לאיזו דרגה יכולים לרדת שופטים - במקרה זה שופטות, כדי להתנער מאחריות"... עד כאן חילופי האשמות הדדיות בין חשוד לשתי החשודות שמנסות להפיל עליו את כל התיק. שום דבר מיוחד או מפתיע - דברים כאלה אנחנו רואים בכל תיק פשע שיגרתי של נרקומנים, וכאלה דוגמאות זהות יש מאות אם לא אלפים בכל שנה... ממשיך השופט אמינוף ושוטח את גירסתו שלו, אותה ניתן לקרוא בהרחבה כאן ובעיקר כאן (המכתב הראשון הוא תגובת השופט למקרא האשמותיהן של השופטות נגדו בתקשורת, והמכתב השני הוא תגובת השופט לעצם החקירה המכונה "בירור" שעורך לשופטים מנהל בתי המשפט, בועז אוקון). ונניח שאי אפשר לקבוע מי משניהם משקר - איפה נקבור את הבושה?. כפי שכבר אמרו וכתבו חכמים לפני, זה לא משנה בכלל מי משניהם משקר. די לנו בבושה שאו שופט (מחוזי ותיק ואב בית הדין) אחד או שתי שופטות מחוזיות נכבדות לכאורה מנגד, משקרים במצח נחושה. שופטים... משקרים... מעלילים... מה זה משנה בכלל מי מהם הוא הטהור... מה שחשוב הוא שזו מערכת שיש בה רמאים ושקרנים ומעלילי עלילות ומה איכפת לנו הציבור אם קוראים להם כך, או אחרת... אבל על פניו ניתן לקבוע מי כאן משקר ומעליל לאחר קריאה של שתי הגרסות הסותרות, הציבור יכול לשפוט בעצמו ובקלות מי מהשופטים דובר אמת ומי משקר. די בשכל ישר והגיון בסיסי להבחין כי גרסה אחת מלמדת שמישהו כאן גם שקרן גדול וגם טיפש לא קטן... המסקנה האישית שלי, והיא מבוססת על ניתוח גרסותיהם של שני הצדדים כפי שהוצגו בקישורים דלעיל, היא ששתי השופטות פשוט משקרות במצח נחושה, מנסות להציל את עורן מפסק דינו של הציבור, ובאופן הבזוי ביותר הן מנסות להכפיש את חברן להרכב, השופט אמינוף ולהעליל עליו דבר בלתי הגיוני בעליל. ואלה נימוקי: 1. גרסתו של השופט אמינוף, שהשופטות היו מודעות לתוכן המשפט שבמחלוקת בפסק הדין, נתמכת על-ידי ראיה מוחצת בכתב: חתימתן של השופטות על פסק הדין. טענותיהן מאוחר יותר, כי הן חוללו סערה והתנו את הסכמתן בסילוקו של המשפט השערורייתי, אינה מתיישבת עם העובדה שהן חתמו על פסק הדין ולא קראו ולו רק את המשפט הבודד והשנוי במחלוקת הזה... 2. חיזוק משמעותי לגרסתו של אמינוף, ניתן למצוא בכך שהשופטות שיקרו כשטענו שהן פנו בטענות לנשיא בית המשפט המחוזי "מיד לאחר הדיון" ו"לפני שהדבר פורסם בתקשורת" ומכך שהן עשו את כל המהלכי הללו בלי לבוא בטרונייה כלשהי לאמינוף עצמו, ואפילו בלי לכתב אותו לגירסתן. ממכתבו של אמינוף אנו למדים, כי השופטת לא פנתה "מיד (כדבריה) בתום מתן הכרעת הדין ביום 24.4.2006, אלא רק שבוע לאחר מכן בתאריך 4.5.2006 - לאחר השמעת הטיעונים לעונש, כשהסניגור העלה את הפיסקה בטיעוניו לעונש". לדברי אמינוף, "משנתפרסמו הדברים בעיתונות ונמתחה ביקורת מסוימת כלפי השופטות, הן קיבלו 'רגליים קרות' ומיהרו להתנער מאחריות ולהטילה על כתפי בלבד. בעצה אחת ומבלי להחליף עמי אפילו מילה אחת, חברו יחדיו וכתבו את מכתבן כשהן מסירות מעצמן את האחריות להכרעת הדין החתומה. הן אף לא טרחו לשלוח אלי העתק מן המכתב. הדבר נודע לי מפי רבקה - דוברת בתי המשפט בשיחת טלפון". כלומר, מבחינה משפטית, יש לנו כאן: a. "גרסה כבושה" של השופטות-חשודות, והפסיקה קובעת כי משקלה של גרסה שכזו הוא אפסי (בהיעדר נסיבות מיוחדות לכבישת הגרסה). b. "שקר של נאשם כסיוע", עצם זה שהן נזקקו לשקר בנוגע לתאריך כדי לטעת בלב השומע את טענותיהן את הרושם שהן פנו לפני המהומה בתקשורת ולא כתוצאה ממנה, הוא סיוע וחיזוק ממשי לעדות, על-פי ההלכה של בית המשפט העליון מימים ימימה. c. מניע - לשופטות היה מניע ברור לחץ את עורן מהדרישה להעיף אותן מהתפקיד בעקבות הפיסקה האומללה ההיא. הן חתמו על פסק הדין ומצאו את עצמן בעקבותיו עם כתם לכל החיים, וכתם חמור במיוחד בשל היותן נשים שמחשידות קטינה שהיא קורבן לאונס, בהנאה ממנו... 3. ובנוסף לכל הנ"ל עומדת אל נגד עינינו בפני עצמה - סבירות הגירסה הכללית של השופט אמינוף (מול חוסר סבירות של הגירסה הנגדית) והיותה תואמת את את פסק הדין כולו והן את ניסיון החיים: השופט אמינוף מציין במכתבו: "יתרה מזו, במהלך שמיעת העדויות הארוכות של המתלוננת, הועלתה לא פעם ולא פעמיים בשיחותינו האפשרות שבשלב מסויים כבר לא היו היחסים בגדר אונס, אלא מרצון ותוך שיתוף פעולה. "לאחר קבלת הטיוטה אכן אמרה לי השופטת לוי, כי כדאי לשנות את נוסח המשפט שנכתב בטיוטה בעניין זה, אך בשום אופן לא ביקשה וגם לא סוכם למחוק את המשפט. הבטחתי לשופטת לוי שאבדוק שוב את הכתוב, וכשעברתי שוב על נוסח הכרעת הדין עידנתי את הכתוב וכתבתי את השורה, זו שהוצאה מהקשרה על-ידי הפרקליטות והעיתונות ופרסומה צבר תאוצה". בהקשר הזה חשוב לזכור דבר יסודי אחד: העובדות והעדויות במשפט פלילי הן מערכת עובדתית עצמאית, קפריזית וייחודית לכל מקרה ומקרה המזוויע כשלעצמו, והיא איננה כבולה לשאיפה של הציבור או לאידאות של אירגוני הנשים. נהפוך הוא: במשפט פלילי צצים ועולים כל החריגים והחריגות והאירועים האכזריים והבלתי נתפשים, ובכלל זה - האירוע הזה. ולכן, ראוי לקרוא את פסק הדין כולו ואת מכלול הנסיבות, כי כפי שאני מבין אז לפי העדויות מדובר כנראה בפרשה שהיא אונס נפשע כפי שאכן נפסק על-ידי השופטים, אך היו לו נסיבות מוזרות כפי שהמציאות התעתעת תמיד עולה על כלל דמיון, כי זה התפתח -למרבה הזוועה - למערכת שזכתה לשיתוף פעולה של הנערה. חשוב לזכור שגם השופטים לא ראו בזה משהו המכשיר חלילה את האונס, ולא הפכו בגלל המשפט הזה לא את הנאנסת לאשמה ולא את האנס לזכאי - אלא ציינו זאת על-פי חובתם שזאת היתה התרשמותם מהשתלשלות העניינים. ונאהב את זה או לא - אבל זה לא רק זכותו אלא חובתו של שופט לתאר מצב מביך ומזוויע שמסתבר לו מהעדויות, גם אם זה נוגד את המצפון והשכל הישר והשאיפות האינסטיקטיביות של הציבור כולו. כי שופט חייב לתאר בפסק הדין את מה שאירע ולא את מה שהוא היה רוצה שיארע... אשר על כן, לנוכח מכלול הראיות שהובאו בפנינו הציבור, אין לנו אלא לקבוע שהשופט אמינוף דובר אמת ושתי השופטות פשוט משקרות. אם המערכת באמת רוצה להיות ישרה עם עצמה ועם הציבור ועם השופטים עצמם ולהסיר כל פתחון פה וטענה לספק - ראוי היה שהיא תדרוש משלושת השופטים לעבור בחינת פוליגרף שתועבר בשידור חי בטלוויזיה למניעת לזות שפתיים. נכון שפוליגרף מספק ממצא שמבחינה מדעית הוא ודאי ומדוייק רק ב- 87% מהמקרים, אבל זה עדיין יותר ודאי מהיכולת של סתם שופט או סתם מנהל בתי משפט או סתם עיתונאי או סתם אזרח לקבוע אמת ושקר, במיוחד כשמדובר בחבורת משפטנים ערמומית וממולחת ומקומבנת היטב, אשר הוצבו לתפקידם לא בגלל שהם נמצאו ישרים או מוכשרים אלא סתם כי היו להם את הקשרים המתאימים לסדר לעצם את הג'וב הזה...