"פרשת הנשיא קצב" כפי שזכתה לכינוי העדין בתקשורת, נמצאת בתחילתה, ובהחלט ייתכן כי הפרשה תעלם בקול דממה דקה ותתפוגג מתודעת הציבור. עם זאת, ראוי בהקשר זה להעיר מספר הערות הנוגעות למשקל ולמשמעות של "ההטרדות המיניות" בעידן זה של המאה ה- 21.
מתקבל הרושם שחלק מהגברים "המטרידים", נמצאים לעתים קרובות בשלב מתקדם של חייהם. מכאן, שהם עדיין לא הפנימו את השינוי העצום שחל במודעות הציבורית ובמודעות הנשית בכל הנוגע להצקות ולהטרדות על בסיס מיני מגדרי. מה שנחשב לפני 20 שנה כמעט לגיטימי ומובן מאליו (אפילו לעתים חלק בלתי נפרד מהתפקיד)- היום הוא פאסה. מה לעשות? השתנו כללי המשחק. (פרשת יצחק מרדכי האומללה היא ביטוי מוחשי לשינוי זה).
מאז ומתמיד היה ידוע ואפילו מקובל, שגברים בעמדות כוח פוליטיות, צבאיות, וכלכליות - נהנים מיתרונות מיניים כאלו ואחרים. הדבר התקבל בסלחנות ובהבנה, ואיש לא החשיב זאת כמגרעת. תולדות התנועה הציונית המפוארת רצופה במקרים כגון אלו, שמטבע הדברים לא מצאו ביטוי בדפי ההיסטוריה.
ביטויים כגון: מיידלע, הטובים לטייס והטובות לטייסים, מזרונים חדשים, בשר טרי - מוכרים לאלו מאיתנו ששרתו בצה"ל לפני עשרים שנה ויותר. כקצינה צעירה, זכורני היטב כי במקרים רבים, (בעיקר ביחידות השדה), שמשו פקידות הלשכה למיניהן לא רק בתפקידים אדמיניסטרטיביים... והדבר התקבל כמובן מאליו.
במשך דורות היו נשים חשופות באין מפריע לביטויים משפילים ושוביניסטיים, מבלי יכולת להגיב או להתלונן, גם משום שלא היתה לגיטימיות ותמיכה ציבורית לתלונה. גם כיום, נשים רבות נמנעות מלנקוט צעדים כנגד המטרידים, לעתים קרובות משום שהמטריד הוא הבוס, או לחילופין המעסיק שהן תלויות בו לפרנסתן. (או כל מרות אחרת - מקצועית או כלכלית, שהן תלויות בה).
התפתחות התורות הפמיניסטיות חלחלה באיטיות למודעות הנשים ולציבור כולו. הנשים היום עומדות יותר מתמיד, ובצדק, על משמר כבודן הנשי והאנושי. מגמה מעודדת היא שהדור הצעיר מפנים בהדרגה את ערכי השוויון בין המינים, וזוגות רבים מיישמים זאת בחיי היום יום שלהם.
השחרור מתפיסות שוביניסטיות הוא איטי והדרגתי, אך מעמיק ועקבי. במקביל, סלחנות הציבור כלפי גילויים של השפלת נשים והטרדתן על-רקע מיני (אם על-ידי מעסיקים או אחרים) - נעלמת בהדרגה. הרגישות הציבורית לנושא זה עולה וטוב שכך.
ולכל הגברים שעדיין לא החליפו דיסקט, אני קוראת:
התעוררו! כללי המשחק השתנו. 