יש כמה תכונות בסיסיות להומו-גנרלוס, אותו זן של המין האנושי שמאופיין בעבר צבאי, הווה פוליטי-עסקי, קשרי הון-שלטון, ערבות הדדית בתוספת הגנה בכל מחיר על חברי הגילדה שלו, חיתוך דיבור סמכותי של "מבין עניין" גם בתחומים שהוא לא מבין בהם שום דבר, חוסר יכולת לראות ולו סנטימטר מעבר לבועת האגו הפרטי שלו וכמובן - יכולת מדהימה למצוא תירוץ ביטחוני משכנע לכל מעשה נלוז ולכל פאשלה, שאנחנו אלו שמשלמים עליה מחיר כבד.
את ההומו-גנרלוס ואת אנשי שלומו (כדוגמת אולמרט) ניתן למצוא בצמרת השלטון בישראל, בתפקידי ראשי הממשלות והשרים מאז ועד היום, בצמרת הקהילייה העסקית, בראש משרדי הממשלה והחברות הציבוריות, בתפקידי מפתח שונים בשירות הציבורי, ועוד. בדרגים הנמוכים יותר בהיררכיה הפנימית של גילדת ההומו-גנרלוסים, ניתן למצוא אותו בתפקידי ניהול זוטר, בתקשורת, כמנהלי בתי ספר ובדרגי ניהול נמוכים בהתיישבות, בתעשיה הביטחונית ובכל הצמתים החשובים במרקם החברתי הישראלי.
הרישות הוא תכונתו החשובה ביותר של ההומו-גנרלוס. היא זו שמאפשרת לו לעשות כל כך הרבה טעויות, כל כך הרבה שנים, במחיר כל כך גבוה – ולקבל הכרה עבורם כאילו בזכותו אנחנו עדיין בחיים. תכונה בולטת נוספת היא הכבוד המוחלט שלו למדרג פיקודי – ההומו-גנרלוס יודע תמיד את מקומו בין ההומו-גנרלוס שמעליו להומו-גנרלוס שמתחתיו. כשההומו-גנרלוס בראשות הממשלה עושה טעות יקרה (בדרך כלל גם יקרה בחיי אדם), יש תמיד כפיפים שלו בממשלה ועמיתים בכנסת, בעיתונות ובמערכת החינוך שמנסים (ובדרך כלל מצליחים) להפוך את הטעות הזו לדרך חיים לאומית ולאידיאולוגיה. הנה, בזכות הרישות והציות הללו נמשך העימות עם הפלשתינים מאז 1967. ההומו-גנרלוס החליט אז לא לסגת מהשטחים שכבש במלחמה, וגילדת ההומו-גנרלוסים הפכה את ההישארות בשטחים לאידיאולוגיה, ערך עליון, צדק מוחלט ודרך חיים.
כשיש חשש, שאולי יהיה קצת קשה להומו-גנרלוסים להגן על צעדיהם, הם יוצרים מצבי חירום לאומיים. שם, יש להם הגמוניה מלאה. שכן, כשאנחנו מאוימים, רק ההומו-גנרלוס הגיבור יודע איך להציל אותנו. לא?
ההומו-גנרלוס שולט בחיינו עוד מלפני קום המדינה. לאחר שחונך על ערכי סיירת 101 והפך את ההסתערות על האויב ומות גיבורים לדבר היחידי שכדאי לחיות עבורו, מנהלת הגילדה הזו את חיינו כאילו שערכיהם–ערכינו. כאילו שגם אנחנו, בעצם, מרגישים שווים משהו רק כשהורדנו פצצה של טון על בית מגורים בעזה והרגנו כמה נשים וילדים.
האמת נמצאת תמיד בסטטיסטיקה: זו מספרת שהתירוץ העלוב של "הם ירו עלינו קודם" ו"הם הורגים לנו את הילדים", לא ממש מציאותי. על כל ילד ישראלי שנהרג בהתקפות מחבלים (מחבלים נאלחים, אני מסכימה) או מירי קסאמים, נהרגים עשרות ילדים פלשתינים ששיחקו כדורגל בכדור סמרטוטים ברחוב. אני מוכנה לתת להומו-גנרלוס ליהנות מהספק ולהודות, שבזכותו הפכנו כנראה למעצמה הכי חזקה באזור. ככזו, רק האגו הנפוח של ההומו-גנרלוס גורם לנו להמשיך להשתמש בנשק כבד להרג ילדים, שאפילו כבר לא זורקים אבנים יותר. אין טעם. צבא של מעצמה תמיד יותר גדול מילד קטן.
ההומו-גנרלוס ממש לא אוהב שיחות נפש. הוא לא סיסי, הרי, הוא גבר-גבר. מה פתאום למצות את הדיאלוג המדיני ולהימנע מ"עין תחת עין"? עוד יבקשו ממנו לספר מה הוא מרגיש, חלילה, וכולנו נגלה שהוא לא מרגיש שום דבר... כמסורת הגבר-גבר של כאלה שאף פעם לא יוצאים פריירים ותמיד מגיבים מיד, מהבטן (או כמה סנטימטרים מתחתיה) ותמיד צודקים, ההומו-גנרלוס לא מודע לכוח זרועו ולמשמעויות ההרסניות של השימוש בכוח הזה. תכונה בולטת של ההומו-גנרלוס היא העדר מוחלט של מודעות עצמית.
אז היום, ה- 12 ביולי 2006, אנחנו מודים להומו-גנרלוס על המלחמה הבאה. שלושה חיילים חטופים, קטיושות מצפון, קסאמים מדרום, הרוגים בני 18-19, משפחות פלשתיניות שלמות שנהרגות מאש חיילי צה"ל, ילדים פלשתינים שמשחקים כדורגל בשדה נטוש ונלקחים משם היישר לבית הקברות. הוא לא בררן בזהות הלאומית של המתים, ההומו-גנראלוס. עבורו, עצם המוות מצדיק את החיים. את החיים שלו.
