לפני כעשרים וארבע שנים על-רקע מלחמת של"ג - לקח גיסי את בן אחותי להפגנה בכיכר העיר, שכוונתה האמיתית הייתה להפיל ממשלה בישראל. אחריה, ובמשך שנתיים תמימות לא דברתי איתו ולו מילה.
אחותי ויתר בני המשפחה לא הבינו כיצד דמוקרט כמותי, מנתק קשר עם חבר ובן משפחה בגין מהלך שהוא אבן יסוד בדמוקרטיה. ניסיתי להסביר לבני משפחתי כי ההפגנה שמוקדה בשלילת מלחמת של"ג, תביא גם להעלמתה של תפיסת הביטחון הלאומי - מסד לאותה מלחמה. כלומר בשלילת הברירה כהצדקה לגיוס כל העוצמה לשם סיכול איום - אימצה ישראל את ההתשה כאסטרטגיה. ובעצם כך הקרינה לאויבינו כי בבחירתם באסטרטגית הטרור - תעמוד לידם היוזמה והיכולת להתמודד כשווים מול הכוח הסדיר של צה"ל. מה שיביא לשפיכות דמים אדירת מימדים - ובשונה לחלוטין מטיעוני המחוללים בכיכר.
די בקורטוב של יושר אישי והינתקות מנאמנות פוליטית, כדי לזהות את הסיבה למפנה בהוויית הביטחון ואת יוצריו.
כזכור, 200.000 תושבי גבול הצפון הפכו לבני ערובה, ומעת לעת שילמו מחיר דמים ודם רב. לסיכולו של המצב הבלתי נסבל יצאה ישראל למלחמה, ובשמה "מבצע שלום הגליל".
מנהיגי מפלגת העבודה שתמכו במהלך במובן הפורמלי, ראו במלחמה הזדמנות למהלך פוליטי כדי להפיל ממשלה שנבחרה כחוק. על כך עומדת עדותו של יוסף שריד המציינת את מעשה הקשר להפלת השלטון בתחילת יוני 1982.
אותו יוסף המוכר היום כמוכיח בשער, הדגיש (כהרגלו) בחשיבות תרומתו למפנה בלי דעת לנהרות הדם שיזרמו בעקבות הטיעון שהעלה.
לאחר סקירת המצב מפי שמעון פרס כמנהיג המפלגה שאמר וטען " שהם (הכוונה לממשלה) עומדים לנצח", "האמריקנים תומכים בהם", "הם יחתמו על הסכם שלום שני עם מדינה ערבית", ועוד דברים הראויים להיחשב כדברי בלע. העלה יוסף שריד את הטיעון שהשפיע יותר מכל על גורלה של ישראל.
"אם נמשיך לתמוך בממשלה ובמהלכיה, נהפוך לליכוד ב" התרה יוסף שריד - והפור נפל. ובאחת,נסדק המסד לאחדות האומה שגולם בהסכמה לתפיסת הביטחון הלאומי. מכאן ואילך הופעלה מערכת הסתה משוכללת ובעקבותיה ועדת השופט כהן. מסקנותיה הביאו לסתימת הגולל על רצון ההשרדות. ומאז, ממש כמעשה שטן, לא ההינה ממשלה בישראל לגייס כבעבר את מירב עוצמתה הצבאית, מסד איתן לתוקפנותם של אויבי ישראל.
הצלחת השמאל בהטמעת העילה של יציאה למלחמה אך ורק באין ברירה, הנמיכה באחת את ערך דמם של תושבי הגליל, יש"ע, תושבי הערים במרכז המדינה. ואנו מוכי הקאסמים והקטיושות חייבים להבין כי באין מפנה לתפיסת הביטחון, תתמיד כל ממשלה בישראל להתריע ולאיים, ובמקרה הטוב תגיב נקודתית באש. בלי דעת כי בכך היא מסמנת לאויבינו, כי אין בכוונתה להכריע.
מה שמלמד כי מה שהיה הוא שיהיה, זולת אם יתבצע מהלך ציבורי מסיבי בדומה לזה שהתחולל בכיכר העיר לפני 24 שנים. במטרה להשיב לידינו את הברירה להגיב כדי לחיות.
אך גם אם נתעשת ממעשה הרמייה השליט בחיינו מזה 24 שנים, צריך לראות במפנה צעד ראשוני ותו לא.
זאת לדעת - סוגיית מיומנות צה"ל כפי שהשתקפה במשל"ג, נזרקה בלהט הוויכוח לפח האשפה הלאומי. בלי דעת כי מלחמה זו הינה עדות בלעדית, לאופני שיקום צה"ל אחרי מלחמת יום כיפור. ועל-פי שהשתקף התברר כי ליקויי כיפור חזרו על עצמם, ובדרך כלל ביתר חומרה. מאחר ולקחי של"ג המעידים על קלקולים אלה נגנזו בפקודה, וצה"ל המעיט מעת לעת באימוני הגייסות, ברי כי מיומנותם העכשווית נמוכה אף יותר.
מה שמלמד כי בסיכול חולשת הדעת בהשבת הברירה אין די. כלומר, נדרשת פעולה יסודית בשיקום צה"ל והכנתו כיאות למלחמה. לפי כך נדרש לשנות את סדר הפעולות המתבקש ממצב אמיתי, חליף לתמונה הווירטואלית המכתיבה את פעולות הממשלה.
בראש ובראשונה חייבת הממשלה להורות את צה"ל להפסיק המתקפה, ולהכין קבל עם ועולם את הצבא למלחמה. ובד בבד לבלום תוקפנות הערך באמצעות הכוח הסדיר. בכך תשיג ישראל שלוש מטרות ואולי אף יותר.
באחת, תשמר זכות ההגנה העצמית על-פי משפט העמים, ומימושה לעת רצון במיטב. בשנייה, יתכונן צה"ל כולו במיטב האפשרי למלחמה שמטרותיה ברורות, ויהיה כשיר להשגתם.
ובשלישית, במקביל ועל-רקע ההכנות והדגשת מטרותיהן, תדרוש ישראל ממשלת לבנון לבער את לוחמי החיזבאלה בעצמה, לרבות החזרתם של השבויים. ובדומה, תדרש ממשלת פלשתין להחזיר את החייל החטוף, ולבער את איום הקאסמים.
אין ולו שמץ של ספק כי מהלכי הכנת צה"ל יביאו ללחץ בינ"ל על הרשות הפלשתינית וממשלת לבנון, מה שמעמיד בסבירות את האפשרות, כי יעדיה המדיניים של ישראל יושגו ללא צורך בהפעלת הכוח. ואם לאו - תצא ישראל במלא עוצמתה למלחמה. רק בדרך שכזו ניתן יהיה להשיג יעדים מדיניים של ממש. ובאחת, תשיב ישראל לעצמה את אלמנט ההרתעה שנגוז בכיכר, אלמנט שחסרונו לאורכם של עשרים וארבע השנים, המחיש על היותו תנאי לשרידותה במרחב.