בימים אלה מנהלת מדינת ישראל באמצעות צה"ל מלחמה מסוג שלא ידענו עד כה. זוהי מלחמה סטרילית, מרוחקת, כמעט ללא כל שחיקה של הכוחות הלוחמים. מלחמה מודרנית ודיגיטלית, הדומה יותר לאימון בסימולטור ממוחשב מאשר לקרבות הקלאסיים המוכרים לנו מהעבר הלא כל כך רחוק. צילומי התקיפה המסופקים לנו מדי ערב בתדרוך של קצינים בכירים מחיל האוויר, מראים את הדיוק והכירורגיות של הפגיעות בבנק המטרות של האויב. כל זאת נעשה תוך סיכון מינימלי של טייסנו, הנהנים מעליונות אווירית מוחלטת, כמעט בלתי הוגנת, וככל הנראה בלתי חוזרת, מול צבא לבנון הפתאטי בעליל וארגון החיזבאללה המושלל אמצעי נ"מ של ממש.
בניגוד משווע לכך, חשופים ישובי ישראל מקריית שמונה בצפון, דרך ישובי הגליל, חיפה ואולי עד תל אביב בהמשך, למתקפה ברוטלית של רקטות וטילים, המכוונת באופן מובהק לפגיעה מקסימלית בחיי אדם, החרבת בתים וזריעת טרור ופחד בקרב אזרחי ישראל.
מצב זה מהווה פרדוקס והיפוך של ממש של כללי המוסר האנושי הבסיסי. המלחמה מתנהלת פשוטו כמשמעו על גבו של העורף ועל חשבונם של אזרחי ישראל. השאיפה, הנאצלת בפני עצמה, שלא לסכן את חיי חיילי צה"ל בפעילות קרקעית, בקרבות שריון ובלוחמה בשטח בנוי, הובאה לידי קיצוניות כזו שבה חיי החיילים נחשבים קדושים, וחיי האזרחים הם הפקר מוחלט.
משחר ההיסטוריה ועד היום, היה הצבא וחייליו חוד החנית של כל חברה שגייסה ואימנה אותם למען שמירה על בטחונה. ההישרדות ההירואית של מדינת ישראל מאז הקמתה ועד היום באיזור הקשה והמסוכן ביותר בעולם – המזרח התיכון, הושגה בראש ובראשונה הודות להקרבה העילאית של חיילי צה"ל בכל מערכות ישראל.
בשנים האחרונות הוקצנה הרגישות הציבורית לחיי החיילים במידה כזו שדמם נחשב סמוק יותר מדם אזרחים מן השורה. זהו היפוך יוצרות שלא נוצר מעולם בשום עם ועל-ידי שום חברה אחרת. דוגמא המובהקת לכך היא ירי טילי ה"קסאם" בדרום. אזרחי שדרות היו חשופים במשך תקופה ארוכה לירי מסיבי של רקטות ללא כל תגובה. אולם חטיפה של חייל אחד, עם כל הצער והכאב שבדבר, גרמה לצה"ל לצאת למבצע רחב היקף בעזה.
היפוך יוצרות זה הוא אשר מונע מהממשלה להורות לצבא לעשות כל שביכולתו – כלומר להיכנס באופן קרקעי ללבנון, על-מנת למנוע באופן יעיל את ירי הטילים על ערי ישראל.
הטנקים והנגמ"שים נמצאים באיחסון יבש בתוך הימ"חים. חיילי הסדיר האמורים להפעילם מבצעים משימות אבטחה שגרתיות ואילו חיילי חטיבות המילואים כלל לא גויסו וממשיכים בשגרת חייהם. לעומתם, נדרשים האזרחים החשופים לפגיעות הטילים להיות קשובים לצפירות האזעקה, לרוץ למקלטים ולהישאר ללון בהם בלילות. האם זה מוסרי לדרוש מאישה הרה לרוץ ולחפש את המרחב המוגן הקרוב בכל פעם שנשמעת הצפירה? האם נכון לצפות מנכים על כסאות גלגלים להגיע בזמן למקלט הנעול הנמצא מעבר לרחוב? האם הזקן הערירי החי בגפו ישמע בכלל את הצפירה? האם האמא המניקה תספיק לתלוש מעליה את העולל היונק ולמצוא לה ולו ולילדיה הנוספים מחסה?
גם אם בסופו של דבר נצליח במשימה האסטרטגית של חיסול רוב היכולות הצבאיות של החיזבאללה, מניעה לאורך זמן של התחמשותו והרחקת שאריות הארגון אל מעבר לטווח היעיל של הטילים שניתן להבריח בקלות או לייצר באופן מקומי, הרי שהתמונות של בתים הרוסים בחיפה, ותמונות גרועות מהן שאנו עלולים עוד לראות, ייצרו צלקת שלא תימחה מתודעתם של אויבנו לאורך זמן.
הארוע שפגע יותר מכל אירוע אחר ביכולת ההרתעה של מדינת ישראל היה מלחמת יום הכיפורים. בסופו של דבר צה"ל ניצח וצבאות ערב הוכו מכה קשה והובסו, אולם בזיכרון הקולקטיבי של אוייבנו נשתמרה ההכרה בדבר פגיעותה של מדינת ישראל. תדמית הבלתי מנוצחים נמחקה וההרתעה אבדה. את התוצאות ניתן היה לראות מאז ועד היום דרך מלחמת לבנון הראשונה, הסבבים הנמשכים של ההתמודדות עם ארגוני הטרור השונים, והאיומים הגלויים של אירן בראשות אחמדיניג'אד, הקורא להשמדת ישראל ופועל להגיע ליכולות שיאפשרו לו זאת.
אפילו אם בסוף המערכה הנוכחית יעלם ארגון החיזבאללה מעל אדמת לבנון יחד עם כל העדה השיעית המקיימת אותו, התמונות של בניינים הרוסים בלב המטרופולין הישראלי, צילומים של אזרחים ישראלים מבוהלים, צילומי תקריב של פציעות קטלניות וסיקור של הלוויות המוניות בחיפה ותל אביב – אלה יהיו הדברים שיצרבו בתודעה של אוייבנו.
למערכת הג'יהאד העולמי השואבת את השראתה מאירן ובן-לאדן ואינה בוחלת בבזבוז חיי אדם, ואף משבחת ומטפחת את הקרבתם למען השגת מטרותיה הנלוזות, יש מלאי בלתי נדלה של משאבים אנושיים שטופי מוח בשילוב עם כסף רב הדרוש לחימוש של עוד ועוד מיליציות, ארגונים קיקיוניים ותאי טרור. אל לנו לספק להם את המוטיבציה ללחימה מתמשכת בישראל בעזרת תמונות זוועה מהעורף הישראלי. ישראל נלחמת היום קרב אחד חשוב בתוך מלחמה גדולה וארוכה הרבה יותר. צריך לנצח בקרב הזה בצורה שלא תעודד את אויבנו לפתוח בקרבות נוספים.
באזורנו רווי הסימליות, התמונות שראוי שיצרבו בתודעת העולם הן צילום של חיילי צה"ל שולפים את נסראללה פרוע שיער ומדובבל זקן מתוך בור מצחין, "הדלפה" מתוך אחד ממתקני השב"כ של תמונותיו בתחתונים ותמונות מהעמדתו לדין כאחרון המרצחים (ללא תא זכוכית) בבית המשפט בירושלים. ואת זה כידוע, לא ניתן להשיג על-ידי פעילות מן האוויר, וגם לא מהים.
התזכורת הנוראה שקיבלנו במוסך הרכבת בחיפה לקטלניות הפוטנציאלית של כל טיל, רק מדגישה את העובדה שהסיבה שטרם נהרגו עשרות ואולי מאות אזרחים עד כה היא יד המקרה בלבד, ושההבדל שבין 5 נפגעי הלם ל- 30 הרוגים יכול להיות תזוזה של מטר אחד בכיוון כלשהו בנקודת הפגיעה של הטיל, או הבדל של מספר סנטימטרים בעובי הקיר מאחוריו נמצאים הקורבנות.
טיל בעל חימוש של 600 ק"ג חומר נפץ מרסק, כפי שידוע שקיים בידי האויב, וכפי שכבר הבטיח נסראללה לשגר לאיזור "שמעבר לחיפה ומעבר למעבר לחיפה" – במילים אחרות, גוש דן, יכול לגרום למאות ואולי אלפי אזרחים הרוגים.
האסטרטגיה בה נוקטת הממשלה, הממתינה לקטל של אלפי אזרחים ישראלים על-מנת לעבור לשלב הבא בלחימה איננה מוסרית בעליל. יש להקדים תרופה למכה. יש להקדיש את רוב מאמצי הלחימה לחיסול יכולת השיגור של טילים כאלה. והחדשות הרעות הן שעל-פי ניסיון העבר אין דרך לעשות זאת ללא לחימה מסיבית על הקרקע.
במלחמת המפרץ הראשונה, המטירו ארה"ב ובנות בריתה על אדמת עירק כמות של פצצות הגדולה עשרות מונים מכל מה שחיל האוויר הישראלי יוכל לשגר ללבנון גם אם יתקוף מדי יום במשך עשר שנים. ואף על-פי כן, הצליח צבא עירק לשגר עשרות טילי קרקע-קרקע לעבר ישראל. זכור לכולנו התסכול העמוק שחשנו לנוכח חוסר הטיפול של צבאות בנות הברית במרחבי השיגור של הטילים האלה. ממשלת ישראל דרשה אז באופן מפגיע מארה"ב, להקדיש משאבים מרובים יותר לניסיון לאתר ולהשמיד את הטילים. תרגילי ההטעייה הפרימיטיביים אך היעילים להחריד של צבאו של סדאם חוסיין, גרמו למטוסים האמריקנים לבזבז את תחמושתם היקרה על מטרות דמה מקרטון. מעט ההצלחות שהיו בתחום זה נבעו מפעילות קרקעית של כוחות מיוחדים אמריקנים ובריטיים באזורי המדבר H2 ו- H3. ניתן ללמוד מניסיון שתי המלחמות בעירק, שאכן חיל האוויר יכול לבצע את רוב העבודה, אולם ההכרעה היתה ונשארה על הקרקע.
הדיבורים על חוסנו של העורף הישראלי הם חסרי משמעות. נהוג להזכיר את חוסנו של העורף הבריטי במלחמת העולם השנייה, אשר היה נתון להפצצות של טילי V2 ששיגרה גרמניה הנאצית באופן מאסיבי אל לב אנגליה. אולם צריך גם לזכור שבאותה תקופה נלחם הצבא הבריטי בנאצים בכל החזיתות, תוך ספיגת אבדות רבות אך הכרחיות. מי שנשאר בעורף היו נשים ילדים, זקנים וחולים. כל מי שיכל להילחם גויס ונלחם.
חוסר הסולידריות שבין האזרחים שבאורח מקרי וכנראה זמני נמצאים במקומות שאינם חשופים לטילים ומקיימים את שגרת חייהם הרגילה, כלפי אותם אזרחים הנמצאים בישובים המופצצים הינו מתכון ברור להתפוררות החברה הישראלית. זהו המשך ישיר של תופעת ההסתגלות לפיגועים. הגישה האסקפיסטית והאגואיסטית של "מזל שזה לא קרה לי או למכרי" היא אחד הגורמים הדומיננטיים בהיפוך היוצרות המוסרי בו אנו שרויים היום.
ערי הצפון הופכות לערי רפאים ועם השימוש בנשק ארוך טווח עוד יותר, הולכת ומצטמצמת הרצועה שבין ה"קסאם" בדרום ל"זלזל" בצפון. בסופו של דבר, לא יהיה לאן לברוח ולא תהיה נקודה שאינה חשופה לפגיעה. סביר להניח שעוד לפני שזה יקרה, צפוי הציבור לאבד את שלוותו ואת "חוסנו". הממשלה תצטרך אז לקבל החלטות תחת לחץ ציבורי כבד ועלולה להיגרר לטעויות ומעשים לא אחראיים. לא קשה לדמיין תסריט שבו מתפתח העימות הנוכחי למלחמה כוללת במזרח התיכון.
הפתרון המתבקש למצב אליו נקלענו ברור בפשטותו. אין מנוס משינוי יעדי המבצע ומתן עדיפות עליונה למניעה של ירי טילים אל העורף הישראלי עכשיו ובעתיד. הדרך היחידה לעשות זאת היא נוכחות קרקעית משמעותית באזורי השיגור וקרבות השמדה מול האחראים על השיגורים והפעילויות הנלוות אליהם. תחילה על-ידי הפעלה של יחידות מיוחדות קטנות, אך בהמשך לא תהיה ברירה אלא לגייס מילואים באופן מסיבי ואולי אף כולל ולבצע טיהור יסודי של לבנון ממצבורי הנשק המוסתרים והמוסלקים, ומחיילי החיזבאללה המפעילים אותם.
אין ספק שיהיו נפגעים וכנראה שלא מעטים בקרב חיילי צה"ל, אולם המציאות המרה היא שאם לא נעשה זאת עכשיו, יהיו נפגעים רבים בעורף ובסופו של דבר נפסיד במלחמה ונזמין את המלחמה הבאה.
