המצב הביטחוני הנוכחי מעמיד אותנו פעם נוספת מול עובדת הפגיעות שלנו כבני אנוש לנוכח סופיות החיים. הפחד מכיליון, הפחד לאבד את יקירנו, הפחד להיפגע, הם טבעיים ומובנים, וכמובן מתגברים בזמן איום אמיתי.
יחד עם אלה חשוב לזכור, כי בטבע האדם קיימות השאיפה המתמדת להתפתחות ויכולת אדירה להתגבר על מכשולים. אנו לא שולטים על המציאות, אך יש לנו את הבחירה כיצד להתמודד איתה.
ברגעים אלה יקל עלינו לעשות הפרדה בין המציאות (מה שקורה באמת) לבין הדרמות שאנו יוצרים. קשה להתמודד עם מציאות של מלחמה, אך בלתי אפשרי לנצח את ה"סרטים" שאנו רוקמים בראשנו.
מול המציאות עלינו להתמודד ברמה המעשית וברמה הרגשית:
- ברמה המעשית עלינו לנקוט את כל אמצעי הזהירות הנדרשים והאפשריים, לעשות את כל מה שביכולתנו כדי לשמור על עצמנו וילדינו. כמו להישמע להוראות הביטחון ולהרחיק את הילדים מהחדשות.
- ברמה הנפשית, עלינו לגייס את משאבי הנפש להתמודדות עם מצבי לחץ ומשבר.
כיצד נעזור לילדנו? מצד אחד חשוב להקשיב למה שהם חווים ומרגישים: לעודד שיתוף ברגשות ולתת להם מקום, לגלות הבנה ואמפטיה, ולהעביר מסר אשר עיקרו: אנו נתמודד ביחד עם כל מה שהחיים יביאו. אתה לא לבד, אני איתך.
לכן חשוב גם שאנחנו וההורים נהווה דוגמא של התמודדות: להמשיך לתפקד למרות הקושי לפחות בתחומים החיוניים, לא להיצמד כל הזמן לחדשות, להושיט עזרה.
מצד שני חשוב לא פחות להיעזר בהם, להפנות את תשומת הלב שלהם לקטנים מהם ולשכנים שזקוקים לעזרה, וכך לאפשר להם להרגיש תחושה של משמעות, מועילות ושייכות.
לארגן סדר יום המותאם למצב. לא להתפתות להיות ליצן החצר או שר התרבות: לאפשר להם לקחת אחריות על הדרך בה הם בוחרים להעסיק את עצמם, ליצור רעיונות, ובעיקר, לטפל בענייני הבית ביחד. זו יכולה להיות תקופה של גיבוש משפחתי והגברת קרבה בין אחים.
לעודד אותם להתמודד באמצעות הדמיון (מדמיונות על מגיבורי-על ועד להדמיית העתיד הרגוע שיבוא). דמיון הינו כלי חשוב ביותר להתמודדות: לא כבריחה ושקיעה בפנטזיות אלא בשל העובדה שאנו מתנהגים בהווה על סמך הראיה שלנו את העתיד: מי שלא מצליח לדמיין את העתיד כטוב יותר מההווה, מפתח גישה של "מה הטעם לנסות בכלל", וכך הוא באמת יוצר מציאות לא מספקת. השאלה היא: מה אני יכול לעשות היום כדי ליצור עתיד טוב יותר.
דווקא שמירה על סדר מאפשר התמודדות טובה יותר, כי היא מעבירה את המסר המשולש של ההורות: אמפטיה: "אני מבינה שזה קשה", עידוד: "אני יודע שאתה יכול להתמודד" ותמיכה "אני איתך".
שימת הילד במרכז וויתור על כל סדר ומשמעת מעבירים לילד את המסר ההפוך: "אתה מקשה עליי עם ההתנהגות/רגשות שלך", "אתה קטן ומסכן" "אני בפאניקה, אל תבקש ממני תמיכה עכשיו".
בזמנים כאלה אנו נוכחים לחשיבות של הקהילה בחיינו. החברה הינה חזקה מהיחיד ועלינו להתחבר ולשתף פעולה כדי ליצור חוסן נפשי ותמיכה רגשית.