כשהתוחתים רועמים המוזות שותקות. כך מטיפים לנו שנים רבות, וכך, אולי, מקובל לנהוג. עכשיו אני מבקש לקרוא תיגר על "תובנה" זו, ולהעלות את השאלות הקשות דווקא עתה: בגלל ההידרדרות בשתי החזיתות; בגלל החיילים הצעירים שנהרגים מדי יום, בקרבות שנראה שאין להם סוף ותכלית; בגלל האזרחים, ובהם ילדים, שנהרגים מקטיושות; בגלל העובדה שהממשלה החדשה, שהבטיחה לנו סדר-יום חדש, אזרחי בעיקרו, וכן תוכנית התכנסות עם או בלי הסדר מדיני, הספיקה, תוך חודשיים, לגרור את המדינה למלחמה בשתי חזיתות; בגלל העובדה ששני מיליון תושבים אנוסים כבר עשרה ימים לשבת במקלטים, או לפחות להקפיד להיות בסביבת מבנים מוגנים.
בחינת האירועים האחרונים - שלא במשקפיים של עיתונאי-מטעם, מובילה למסקנה, כי הכשלים והליקויים שלנו הם שאיפשרו לפלשתינים ולחיזבאללה לנצל זאת, ולגרור אותנו עמוק לבוץ:
- נכשלנו בכרם שלום, כאשר למרות ההתרעות לא פעלנו כראוי לגלות את המנהרה. שילמנו מחיר כבד - שני חיילים הרוגים וחייל שבוי (לא חטוף, שבוי);
- נכשלנו בגבול הצפון ליד מושב זרעית, כאשר למרות ההתרעות הצליחו אנשי החיזבאללה להטמין מטען סמוך לגדר, להרוג שלושה חיילים (ועוד חמישה בתוך השטח) ולשבות שני חיילים.
והכישלונות נמשכים: אחרי ההחלטה לפתוח בפעולה הצבאית הנרחבת - נכשלנו בהגנה על ספינת הטילים החדישה ביותר של חיל הים ועל ציוותה, כאשר לא הובא לידיעת אנשי הצוות כי בידי החיזבאללה מלאי של טילי C-802, אותם קיבלה מאירן. כנגזרת מכך, צוות הספינה לא הפעיל את מערכות הנשק שיגוננו על הספינה וציוותה. התוצאה: ארבעה חיילים הרוגים. רק בזכות נס, אגב, לא פגע הטיל במקום רגיש יותר בספינה, וכך ניצלו חייהם של כל צוות הספינה (70-60 חיילים); נכשלנו בהשגת מודיעין איכותי, וכך קרה שגם אחרי הטלת פצצות במשקל 32 טון על-ידי 12 מטוסי F-15 ו-16 (מבצע שיצא לדרך בזכות מודיעין איכותי, כביכול) על "המבצר של נסראללה", הוא יצא חי ומתראיין לאל-ג'זירה כגיבור איסלאמי.
הכשלים הנ"ל - בעיקר בכרם שלום ובזרעית, היו צריכים להוביל את ישראל בכלל ואת ממשלת ישראל בפרט לספוג בכאב את האבידות והנזקים, לטפל באחראים לכישלונות, לדאוג שאלה לא יישנו, להגיב בעוצמה מוגבלת, והעיקר: להמתין להזדמנות כדי להכות בחזרה. איפוק אינו תכונה מגונה. אחרי הכל, קצת קשה לצפות מהחמאס או מהחיזבאללה שלא ינצלו מחדלים של הצבא הטוב והגדול ביותר במזרח התיכון.
אלא מה? ממשלת ישראל, ובמיוחד שני האישים הבכירים בה - ראש הממשלה אהוד אולמרט, ושר הביטחון עמיר פרץ, במקום לשלוט בגובה הלהבות, החליטו על תגובה חריגה ובלתי מידתית, הגוררת את ישראל עמוק אל תוך הבוץ: גם בחזית הדרום - חוזרים לעזה; וגם לחזית הצפון - חוזרים ללבנון. אולמרט מבקש להוכיח כי "בעל הבית השתגע", בניסיון לחזק את ההרתעה שנשחקה; ופרץ מבקש שנסראללה יזכור לתמיד את שמו. הנה כי כן: תוך חודשיים "הצליחו" שני אישים חסרי ניסיון - אולמרט ופרץ, להחזיר את ישראל שנים רבות אחורנית, כשהיא נגררת למצב של מלחמה, למעשה ("פעולות צבאיות", כלשונו המשפטית של היועמ"ש מני מזוז), תוך סיכון חמור ביותר של העורף והמשק בישראל.
ימים ספורים לאחר שהתקבלה ההחלטה לפתוח בפעולות הצבאיות נגד החיזבאללה, יצאו מקורביו של אולמרט והשמיצו את קודמיו, ובעיקר את אריאל שרון ואהוד ברק. הם התריסו נגדם, כי הם-הם שאחראים להתחמשות החיזבאללה ולהתבצרות ארגון זה על הגדר סמוך ליישובי הצפון, מכיוון שלא הורו על פעולות צבאיות נרחבות כדי למנוע מהם להתחמש ולהתקרב לגדר. מקורבי אולמרט שכחו, אולי, כי לפחות בשנים האחרונות כיהן אולמרט כמשנה לראש הממשלה וכשר בכיר מאוד, ואם הטענות נגד ברק-שרון נכונות, הרי שהוא, אולמרט, אחראי לכך באותה מידה.
ממשלת ישראל, בגיבוי מרבית כלי התקשורת והפרשנים-מטעם, ובעידוד חלקים ניכרים מהציבור, יצאה למלחמת אין-ברירה, כביכול, כדי להכות בחיזבאללה. היעדים שהוצבו: חיסול נסראללה, סילוק איום הטילים וגירוש אנשי החיזבאללה אל מעבר לליטאני. היעדים נראים ראויים, אלא שבחינת הדברים מלמדת שיומרת הממשלה להשיג זאת בדרך צבאית, אינה במקומה. כל גנרל מתחיל יודע - מה שלא יודע אולי יו"ר ההסתדרות לשעבר - כי גם אם מרחיקים את אנשי החיזבאללה אל מעבר ליטאני (20 ק"מ מהגבול), הרי שהם עדיין יכולים עדיין לשגר קטיושות ארוכות טווח ליישובי וערי ישראל.
את הסיכון לא ניתן אפוא לבער עם הרחקתם. הדרך לסילוק האיום היא מדינית. רק אם יושג הסדר מדיני, יוסר האיום. וכיצד עושים זאת? הכתובת, לדעתי, היא הנשיא בשאר אסד. זה ראש הנחש, הנותן יד חופשית לחאלד משעל לתכנן ולהכות בנו בגבול הדרומי, מעניק מחסה לבכירי החיזבאללה בדמשק, ומצייד ארגון זה בנשק ותחמושת המוזרמים מאירן, ואף מהארסנל הפרטי שלו. נסראללה הוא בסך-הכל ראש כנופיה, הפועל כשליחם של אסד ואחמדינג'אד.
שרון הבין היטב מה שלא יבינו לעולם אולמרט ופרץ. גם מדינה שלרשותה עומד צבא מפואר, אינה יכולה לנצח ארגון גרילה שאנשיו יכולים בכל רגע להתפזר לכל רוח - כפי שקורה עכשיו עם החיזבאללה - ולשוב ולהתלכד לביצוע פעולות טרור נוספות. לכן החליט שרון לנקוט בפעולה צבאית מוגבלת, מהירה ומידתית, כאשר הצליחו אנשי החיזבאללה, בתחבולה הנלמדת עד עכשיו, לחדור לשטח הישראלי במצובה ולהרוג שיבעה ישראלים.
שרון הבין היטב: צבא אינו יכול "לרוץ אחרי הרוח", ומלחמה בארגון טרור צריכה להיעשות בתיחכום ולאורך שנים. אין פעולה צבאית, ותהא נרחבת ככל שתהא, שיכולה למחוק תנועה עממית-טרוריסטית. הנה, ארה"ב לא הצליחה לחסל את תנועת אל-קאעידה. וישראל לא הצליחה לחסל את תנועת החמאס. שרון ידע היטב, כי חיילים חטופים או גופות ניתן להשיב לישראל רק במו"מ, ורק אם נשלם מחיר עבור זאת. לכן הוא חיפש לנצל הזדמנויות, החזיק את גופת בנו של נסראללה, ובסופו של דבר הצליח להביא לקבורה בישראל את גופות שלושת החיילים שנהרגו וגם את האזרח אלחנן טננבאום.
ניתנת האמת להאמר: הדרך הנכונה למנוע מהחיזבאללה לפעול נגד ישראל מלבנון, היא לכפות על אסד-סוריה לפעול להפסקת הטרור נגד ישראל היוצא מזירה זו. את זאת ניתן לעשות בדרך צבאית - להכות ביעדים בתוך סוריה; או מדינית - לכפות על אסד לכבול את ידי החיזבאללה, או לפחות להימנע מסיוע לארגון זה.
שרון הלך בדרך זו. הוא וממשלתו הובילו את הקהיליה הבינלאומית להכריז על החיזבאללה כעל ארגון טרור, ועודדו את ארה"ב, צרפת ובריטניה, לבודד את סוריה. אולמרט-ופרץ, שבימים הראשונים לפעולות הצבאיות הפנו אצבע מאשימה כלפי סוריה, ובצדק, ואף רמזו כי גם היא אינה חסינה, בורחים עכשיו מטיפול בראש הנחש. במקום זאת, הם הופכים את צה"ל לקבלן הריסות בלבנון, ולמרבה הצער - את חיילי צה"ל הם חושפים לפגיעות קשות ואף לאובדן חיים.
אולמרט ופרץ סומכים יתר על המידה על התמיכה הציבורית, ומתבשמים מעמדתה של ארה"ב שאפילו מתנגדת, אוי לאבסורד, להפסקת אש עכשיו. לכן כדאי להם ללמוד היטב את לקחי מלחמת לבנון: גם אז היתה תמיכה נרחבת בפעולות הצבאיות שהובילו בגין-שרון, אך תמיכה זו התאיידה כאשר גם לאחר שבועות רבים של מלחמה מוגבלת, כביכול, החל צה"ל להחזיר חיילים בתוך ארונות, ולאחר שהתברר כי מאות אזרחים לבנונים נהרגים, בעוד המחבלים מתפזרים ונעלמים, מה שאיפשר את שובם מאוחר יותר, מנוסים יותר. בדיוק כמו שקורה עכשיו.
