פרופ' יצחק בן-ישראל, אלוף ((מיל.)), ראש התוכנית ללימודי ביטחון באוניברסיטת תל אביב, טוען טענה אקדמאית מתפלפלת העוטפת במעטפת ערפל תמונה ברורה ופשוטה:
"...'אסטרטגיה' טובה אינה דרך פעולה המובילה לעולם 'טוב'; אסטרטגיה נכונה היא זו המובילה לעולם 'טוב יותר'. מבחנה של היציאה מלבנון אינו בשאלה, אם הגענו לחזון אחרית הימים ולפיתרון מלא של כל בעיותינו. מבחנה הוא רק בשאלה: האם היציאה היטיבה את מצבנו או הרעה אותו. כדי לענות עליה יש לבחון את מאזן הרווח וההפסד הכולל של מה שהשגנו במהלך היציאה מלבנון. לשם כך צריך לשאול, מה היה קורה אילולא יצאנו מלבנון. כמה חיילים היינו מאבדים? האם אז חיזבאללה לא היה פועל נגד צה"ל? והעיקר - האם גם אז היה העולם עומד מנגד ומניח לנו 'לעשות סדר' בלבנון? נכון, צודק מי שטען כי הצורה בה נוהלה היציאה המבוהלת מלבנון פגעה בכושר ההרתעה שלנו. אבל אינני מכיר שום דבר שפגע יותר בהרתעה מהישארותנו הממושכת בלבנון".
למרות שהאיש הוא פרופסור ואלוף וּמוּמחה לביטחון, נעלמה ממנו העובדה הפשוטה שערפל מעצם טבעו, מתפזר כעבור זמן. כל שצריך הוא "בריזה" קלה. עצם השאלה מטעה. אין מדובר על יציאה מלבנון, מדובר בבריחה, מנוסה והימלטות. מאזן הרווח וההפסד הכולל "השיג" הפסד צורב מאין כמותו.
ראשית, אינני אומר שלא היה צריך לצאת מלבנון! אבל חכמים היו יוצאים אחרת. הבריחה הזאת הביאה עלינו ישירות, חמש שנות אינתיפאדה שבהן נהרגו למעלה מאלף יהודים. ההימלטות עם הזנב בין הרגליים נתנה רוח גבית חזקה לטרור, ובעידוד סוכני החיזבאללה בשטחים התחוללה האינתיפאדה. לולא המנוסה, קרוב לוודאי שלא היתה אינתיפאדה. על-פי מניין ההרוגים היחסי לשנה (25 הרוגים), יכולנו להישאר בלבנון עוד עשרים שנה לפחות.
במאזן הרווח וההפסד, יש לכלול כבר היום כארבעים הרוגים נוספים שנהרגו בעשרת ימי הלחימה האלה, ומי יודע כמה קרבנות יפלו עד לסיומה? כמו כן יש להביא באותו חשבון של רווח והפסד שש שנים של התחמשות והתבצרות של החיזבאללה שהניבו איום ממשי על כל אזרחי ישראל. בעצם הגענו לאותו מצב בִּנקודת הזמן של הבריחה, בעמדה נחותה יותר ובסכנות מסוכנות יותר המאיימות עלינו.
מה הרווחנו? שקט מטופש במשך שש שנים, בהן יכלו המחבלים להתאמן, לרקום מזימות להתכונן למלחמה, לכוון טיליהם לישובים ואתרים בכל רחבי הגליל, ואולי לכל הארץ. שש שנים טיפחנו תיירות גלילית שאין לה כיום שום ערך, ואשליות שווא שאנו חוֹוִים כיום את תוצאותיהן. בשנים הללו לא מוגנו הישובים ולא שודרגו המקלטים ולא נעשה דבר שיקדם פני רעה כלשהי. עכשיו אני חוזר לשאלותיו של הפרופסור האלוף: האם מצבנו כיום "טוב יותר"? האם הבריחה הטיבה או הרעה עמנו?
נשארה, ובצדק, טענה אחת המחזיקה מים: יחס העולם. אבל בידוע הוא שכשישראל מוכה, היא זוכה לאהדת העולם, וכשהיא מכה - העולם סולד ממנה. תמיד היה כך. גם היום הולכת ונסדקת חומת ההבנה של העולם ועוד מעט יכריחו אותנו לחדול מלהשיב למבקשי נפשנו כגמולם.
אני זוכר שלפני "ההינתקות מרצועת עזה, נפנפו מול עינינו את דגלי לבנון והחיזבאללה: "אל תהלכו עלינו אימים! הנה תראו את גבול לבנון, יצאנו, ויש שקט כבר חמש שנים!", לא הועילה הטענה שהחיזבאללה לא אמר את המילה האחרונה. עכשיו זה מתנפץ להם בפנים.
בכל מקום נורמלי אחר, היו מדיחים בבושת פנים את כל מצדדי הבריחה מלבנון, מעזה ומצפון השומרון. יתרה מזאת, התומכים עצמם היו נשארים ספונים בבתיהם מחמת הבושה או בורחים למקום רחוק להתחיל חיים חדשים לאחר הטמטום שהרוּ והפיאסקו שנולד.
אני מתכוון קודם כל לאנשי התקשורת, שלולא עצותיהם הרעות ותמיכתם הבלתי-מסוייגת במהלכים שגויים על-פי כל אמת-מדה - ורק משנאת אחיהם המתנחלים - מצבנו היה טוב לאין ערוך. אני מתכוון כמובן לאותם פוליטיקאים שהונו את העם ללכת אל עברי פי פחת במקום להעמיד לדין ראש-ממשלה מושחת. אני חייב להיזהר בכבודם של שופטי בית המשפט העליון אבל כל אחד ישפוט מה היה חלקם. אני מתכוון גם לאותן "ארבע אימהות" ותומכיהן שבמקום להתאבל ולהינחם על בניהן הובילו להרג בנים נוספים רבים ולהרחבת מעגל הדמים.
הלוואי ויכולנו לומר שהמנוסה מלבנון וההימלטות מעזה, לא השיגו דבר. הם הרעו את מצבנו! החמירו אותו! אבל כמו שכל "אדריכלי אוסלו" זכו במעמד ובג'ובים מפתים, כך ישודרג מעמדו של כל עיתונאי ושדרן וכל פוליטיקאי ועסקן. מי שנותן את הדין וּמוּקע אל עמוד הקלון הוא דווקא מי שחזה את פני הרעה, הזהיר, זעק והפגין. אסור להיות צודק בארץ הזאת!
