מלחמת לבנון 1982 זכורה לי גם בהקשר של הפרסומות ששודרו בתקופתה ["הכל בסיידר"-"ביצים ביצים"]. מלחמה זו תיזכר אצלי בצמידות למונח "שלפוחית רגיזה" - בעיה רפואית שאף אחת ממכרותי טרם הצליחה להסביר לי את משמעותה.
כבר נאמר זה מכבר שגנרלים לוחמים את המלחמה שהיתה. זו אינה רק נחלתם של גנרלים, אלא זו גם נטייתם של הפוליטיקאים. המלחמה שהיתה הינה "טראומת לבנון" המעוררת מיד את חרדת הכניסה הקרקעית. כל מה שנראה ככניסה קרקעית מוליד מיד את אינסטינקט "הבוץ הלבנוני" ומיד אצים רצים הפוליטיקאים להסביר לנו עד כמה זה מסוכן ושירשם בפרוטוקול, למען ההיסטוריה, שבעת ההכרעה הם היו נגד.
כדאי להזכיר כמה עובדות. בחודשיים הראשונים מלחמת לבנון היתה מלחמה שהשיגה את יעדיה, אף על-פי שהמטרה של כינון שלטון נוצרי בלבנון היתה פסולה. הבוץ הלבנוני החל מהרגע שבו נרצח בשיר ג'ומאיל ולשהותנו בלבנון לא היתה כל מטרה או תוחלת.
היום המצב שונה. קיימת מגמה ברורה להעביר את השטח לכוח בינלאומי ולצבא לבנון, קיימת הסכמה בינלאומית שזו המטרה ולכן קיים סיכוי גבוה שלא נצטרך להישאר בשטח לאורך זמן. לעומת זאת נדמה לי שהמגבלות על פעולה קרקעית החלטית הן שיאפשרו לחיזבאללה להאריך את הלחימה מתוך תקווה שישראל, עקב התעייפות העורף ואי יכולת הכרעה, תסכים לפשרה נוחה שהארגון יוכל להציגה כניצחון, על כל המשתמע מכך.
קיימת רתיעה מובנת מהסתבכות בלחימה שבה ייפגעו חייליים, אבל יש לזכור כי גם מהעורף נגבה מחיר כבד ובסופו של דבר על הצבא להכריע את האויב בלחימה ואיתנות עמידת העורף אינה כלי נשק במערכה אלא רק תנאי הכרחי להצלחתה.
בצד פרשנים הקוראים לנו לתקוף את סוריה [לשם מה ומה המטרה?] קיימים אחרים המוכנים לסרס את יכולת הפעולה של הצבא, רק משום שאינם יכולים לגמול עצמם מתסריט המלחמה הקודמת. לטוב, או לרע, זו מלחמה אחרת, בעלת סיכויים וסיכונים אחרים. הבה נחשוב על העתיד מתוך זיכרון העבר אך מתוך ידיעה שההיסטוריה אינה נוהגת לחזור על עצמה.
