המלחמה הנוכחית, שאין לה שם בינתיים - כמו המלחמות הקודמות - חושפת את הפרשנים לענייני צבא, רובם בכירים ב(מיל.), במלוא ערוותם המקצועית. אלא שהפעם ניתן לשמוע מבעד לקולם חידוש: את התמליל (ליברית), שכתב המכון לחקר המערכה בראשותם של תא"ל ((מיל.)) ד"ר שמעון נווה ושל תא"ל ((מיל.)) דב תמרי. תורת נווה-תמרי עיוותה את המחשבה הצבאית בישראל, סירסה את הלוחמה הישראלית בטרור בשש השנים האחרונות, ועתה משבשת את המחשבה בלחימה בחיזבאללה.
תורת נווה-תמרי נפלה על אזניים קשובות במערכת הביטחון ובציבור. כביכול, היא מתבססת על לקחים אמריקניים ממלחמותיהם במפרץ, באפגניסטן ובקוסובו. היא נועדה להשיג את החלום הרטוב של הבור (דיליטאנט) הצבאי: ניצחון ללא קרבנות - מין המצאה, הוקוס-פוקוס, שתביא הישגים ללא דם, ללא יזע וללא דמעות - חביתה ללא ביצים שבורות.
את מלחמת המפרץ בשנת 1991 מכר הנשיא ג'ורג' בוש (האב) לאמריקנים כ"מלחמה נקייה". זו היתה תשובתו לאימת ויטנאם. המלחמה, כמובן, לא הייתה כזו; ובסיומה של המערכה האווירית המקדימה שעטו בעירק קורפוס מוטס 18, ארמיה 3, ארמיה 7 ועוד הרבה עוצבות גדולות, שהסתייעו במטוסים, במסוקים ובהרבה ארטילריה. את המלחמה האווירית בלבנון משווקים כיום מי שאינם מבינים בצבא ובמלחמה, כניצחון שיושג על-ידי כוח אווירי בלבד. חדוות החימוש המדויק מוליכה שולל את מי שלא קראו נכונה את לקחי המערכות האמריקניות. בעירק ובאפגניסטן משתמשת ארצות-הברית בעוצבות קרקעיות מכל הסוגים - כולל הצנחות של גדודי חי"ר והפעלה של כוחות מיוחדים - אחרי שהזירה הוכנה על-ידי חיל האוויר לפעולתן.
"ארבע סמרטוטות" ונפוליון, או להפך באווירה, שנוצרה בארץ מאז מלחמת ההתשה בסוף שנות השישים, הופך כל הרוג לאסון לאומי. לבי כואב על הנופלים, אך אסור להסיט את המחשבה מהניצחון - כיוון שהוא חשוב, ורק הוא חשוב. במחותם ציוו לנו את החיים, ומחייבים אותנו ללמוד את הלקחים הנכונים מהמלחמה - כדי שננצח.
תרבות ההיסטריה, שהצמיחה את "ארבע אמהות" (שזכו לשמן ההולם בידי מח"ט "גולני" דאז, "ארבע סמרטוטות"), הביאה את הערבים לחשוב, שהמדינה על סף קריסה, והציבור היהודי לא יעמוד במבחן דמים. לדעתי, חסן נסראללה לא הבין, שאהוד ברק ליבה את חינגת האמהות ההיסטריות, על-מנת לקדם מדיניות מטורפת של נסיגה חד-צדדית וחסרת אחריות מדרום לבנון.
המפקד, שנכשל בצורה כל כך בוטה בקרב ב"שלום הגליל" (עיינו בערכים: ביצועי הגיס הצפוני במערכה והקרב בסולטן יעקוב), רצה להוכיח, שהוא הגדול מכולם, וייסוג מלבנון - דבר שכל קודמיו בתפקיד לא עשו, עקב הטמטום שבדבר. בסופו של דבר, המעז מנצח. אך ברק העז לבצע תוכנית טיפשית, וחולל מנוסה מבוהלת, שהשאירה בידי חיזבאללה ציוד צבאי במיליוני דולרים ומוצבים שלמים על קו הגבול. מנוסתנו המבוהלת גם הפקירה את אנשי צד"ל - לדיראון עולם על צה"ל ועל מפקדיו (שהפקירו כמה שנים לפני כן את גורלו של מדחת יוסף בידי רוצחים מהרשות הפלשתינית).
הנפוליון העברי לא היה הפאשלונר היחיד בפרשת לבנון. כל שרי הביטחון וכל ראשי הממשלות אחריו - כולל המומחה ללבנון, אריק שרון - העלימו עין מהמידע על התעצמות חיזבאללה. כמה מהם ידעו לדווח ב"כנס הרצליה", כי כל אזור הצפון מאוים על-ידי חיזבאללה; וכרגיל אצלנו, הסתפקו בדיבורים. עכשיו, פתאום כביכול, מתברר, שאין כיסוי מודיעיני בשטח, והכוחות הופתעו לדעת, שחיזבאללה התבצר, התחפר, וצבר אמצעי לחימה מתחת לאפנו. כרגיל, הופתענו. שאלה של הדיוט: אם יש לנו כל כך הרבה הפתעות, למה משלמים כל כך הרבה כספים להחזיק קהילת מודיעין כה ענפה? (את התשובה - זה מכשיר מצוין למניעת אבטלה נרחבת - פסלה המורה רותי, שבעלה, כידוע רק ליודעי ח"ן, גימלאי של קהילת המודיעין. היא אמרה, שכל הכבוד לצה"ל).
נגד ג'וליו דואה גילוי נאות א': אני חרמ"שניק זקן, שראה בכמה מלחמות ישראל את חיל האוויר יורד על מטרות (למזלו, לא עליו), ואינו משמידן. למטרות מבוצרות (כיום קוראים להן, "מוקשחות") יש היכולת לספוג מהלומות רציניות, ולשרוד.
גילוי נאות ב': כחוקר, איני קונה את החזון של ג'וליו דואה, שכתב, בתחילת המאה העשרים, שכוח אווירי יכריע לבדו במערכה. חסידיו המודרניים והפוסט-מודרניים של דואה הביאו את שיגיון המלחמה האווירית המדויקת עד כדי טירוף מערכות. נכון, יש כעת בידינו מערכות מדויקות מאוד למודיעין, לתצפית, לאיתור מטרות,לציון מטרות ולעוד מטלות חשובות, אך טרם נס ליחן של הדיוויזיות הגדולות של כוחות הקרקע. בסופו של דבר, לא ניתן לנצח (וגם לא להתיש) רק באמצעות ארטילריה (גם מהים) ובאמצעות חיל אוויר (שהוא ארטילריה מעופפת). הדיוויזיות הגדולות יצטרכו להיכנס לשטח, כדי לתופסו, ולנקותו ממזיקים ומשאר מריעין בישין. שמחתי לשמוע זאת גם מפי הרמטכ"ל דן חלוץ, איש חיל האוויר.
מסקנתי החפוזה: בחיל האוויר צומחת קידמה צבאית והבנה נכונה של הוויית המלחמה - גם כשכל הכפתורים של הטכנולוגיה המתקדמת מנצנצים.
לפיכך, במלחמה הנוכחית, אנחנו עדיין בשלב הכנת היעד. כדי לנצח, יצטרכו מקבלי ההחלטות להכניס כוחות קרקע לפעולה על אדמת לבנון, וחיזבאללה - יחד עם תומכיו התמימים (אני מקווה) בישראל - כבר מפחידים את העם בישראל ואת הנהגתו, ומנסים לסכל את הניצחון על חיזבאללה. אכן, הכנסת כוחות קרקע זו החלטה קשה, המחויבת מהמציאות, שהתפתחה ליד הגבול הישראלי-לבנוני.
יש חשיבות גדולה ביותר להכנה אווירית ולהכנה ארטילרית של השטח, אך, שוב, אין די בהן. בקוסובו נמשך העסק כחודשיים וחצי, והסרבים נשברו. הם החליטו, שלא כדאי להם להרוס את ארצם. אבל הסרבים אינם שווים לחיזבאללה בלבנון. כנראה, יש משהו מאוד בסיסי במוכנות השיעית לפגוש את המוות - שהיא מקנה להם נחישות רבה יותר, המוגדרת כ"טירוף" בעיני אחרים.
הכניסה האומללה של הטנק, שמוקש ליד זרעית, מעצבת כעת, כנראה, את המחשבה של מפקדי צה"ל, שיש בראשם רק תבוסותיהם נגד ארגון "אמל" ונגד חיזבאללה בדרום לבנון ב-25 השנים האחרונות (ואולי יותר - ממבצע ליטני, מארס 1978). בסיכומו של דבר, ייאלצו הכוחות לשלוף כל חיזבאלונר ממקומו, או להורגו, כדי להפסיק את הירי על העורף. לפי מה שנאמר, לפני יותר משנתיים, ב"כנס הרצליה" - כל מרחב פיקוד הצפון (כלומר, עד נחל חדרה בדרום) מכוסה בטילים וברקטות על-ידי חיזבאללה.
לפיכך, יצטרכו כוחות קרקע לבדוק כל מילימטר מרובע בשטח; למצוא את המשגרים; להשמידם; לחסום את נתיבי אספקתם; ולפרק את תשתית חיזבאללה בשטח (מוצבים, מחסנים, עמדות פיקוד, תצפיות וכיו"ב) עד היסוד. אחר כך עליהם למצוא את הנהגת חיזבאללה, ולחברה לדבוקות של 72 בתולות (מה אשמתן???). כל זה יכול לעשות רק כוח יבשתי. לצערי, נדמה לי, שהכיסוי המודיעיני שלנו בשטח (HUMINT) לקוי מאז שבגדנו בצד"ל ...
על ההחלטה להיכנס קרקעית לשטח לבנון יקשו בוודאי תוצאות הפעולה של אנשי "אגוז" ושל אנשי "מגלן" במארון א-ראס - כנראה, עוד כישלון של המודיעין המפואר הישראלי, ששוב שלח לשטח כוחות, שהופתעו (די כרגיל) לדעת את מחדליו.
כניסה קרקעית לשטח צריכה להיות בכוח בין-חילי, שמלווה היטב בארטילריה ובמטוסי תקיפה על-מנת להקשות על הירי על הכוחות. כבר במלחמות קודמות נוכחנו, שלמפקדי זרוע היבשה של צה"ל חסר הידע לשלב כוחות - ובעיקר, לתאם את פעולת הכוחות המשולבים עם ארטילריה ועם חיל אוויר. כיום יש לחיל התותחנים ולחיל האוויר יכולת לפגוע במדויק במטרות, ואת זה צריך לנצל כוח קרקעי. לטנקים יש הרבה אויבים. לכן, כניסתם לשטח צריכה להיות חכמה ומאובטחת - גם כן בליווי סיוע ארטילרי.
דווקא הקרב המשולב נוטה לתקלות. כיום עקב המהירות הרבה ועקב הקטלניות הרבה של התחמושת - תוצאות התקלות עלולות להיות כואבות מאוד. לצערי, איני מאמין ביכולת הפיקוד והשליטה של כוחות היבשה הישראלים. בכל המלחמות זו הייתה נקודת תורפתנו, שאיפסה פחות או יותר את יתרוננו הטכנולוגי. יותר מדי יוזמה לא מבוקרת, יותר מדי טיפשות מבצעית, יותר מדי שאננות, יותר מדי חוסר מקצועיות ויותר מדי חוסר משמעת מסתובבות חופשיות בין הכוחות ובתוכם. נראה, כי שנים של ביטחון שוטף נגד המהומות ביהודה, בשומרון ובעזה ודגש מוגזם על כל מיני סיירות, על כוחות מיוחדים ועל חימוש מדויק עיקרו את המחשבה הצבאית בצה"ל - יחד עם חכמי הדור נווה-תמרי.
לפיכך, כיום יש לנו מפקדי שדה בלתי מיומנים במלחמה וכוחות בלתי מאומנים - כצפוי. כשלא מתאמנים, הופך שדה הקרב, לצערנו, גם למגרש האימונים; והמחיר מאמיר. ואיני מתייחס כלל לאיפוס היכולת הקרבית של המילואים (מזל שכל זה קרה עכשיו, ולא בעוד כמה שנים - לאחר שהרפורמה המוצעת במערך המילואים תסרסו לחלוטין).
מטרות המלחמה לכל מלחמה - יזומה כלא-יזומה - צריכות להיות מטרות. כרגע נראה, כי המלחמה נכפתה על ישראל עקב מחדל מבצעי חמור ביותר (חטיפת החיילים ליד זרעית). מטרות המלחמה, לפיכך, הן שיקום כושר ההרתעה של צה"ל ושינוי המצב בלבנון. בשש השנים האחרונות הרשו מממשלות ישראל לארגון חמוש עוין להתיישב על גדר הגבול עם לבנון ולאיים עלינו - הפקרות מדינית וביטחונית, שקשה להבינה. את זה כרגע צריך לבטל. כמו כן, אין להפריד בין מטרות המלחמה בלבנון לבין מטרות הלחימה בעזה.
איני קUAר לחלוטין את מטרות המלחמה לעניין החיילים החטופים. בעניין הזה מדינת ישראל מדברת גבוהה-גבוהה, אך מתנהגת בהפקרות, שמסכנת את עתידנו. יום השנה השלושים למבצע יונתן באנטבה חל לאחר שהתחילה פרשת החטיפה בדרום. כאז, כן עתה הוכיחה ההנהגה המדינית בטלנות והפקרות בטפלה בסוגיה. לפני שלושים שנה הציל אותנו אלוף בני פלד, אז מפקד חיל האוויר מכניעה מבישה, שכבר הוכנה בלשכת ראש הממשלה יצחק רבין.
בני פלד הלך לעולמו, די מאוכזב, לפני כארבע שנים. מאז חווינו גם את ראש הממשלה שרון זוחל לקאנוסה, כדי לשחרר, על חשבוננו, את ידידו, סוחר הסמים אלחנן טננבאום (דרך אגב, להזכירכם, הנבל עדיין עונד דרגות אלוף-משנה - לתפארת צבאנו).
כך עברו שרון וכמעט כל ראשי הממשלות לפניו, מגולדה מאיר והלאה, על הנחיית חז"ל, שהגבילו את התשלומים בגין פדיון שבויים, שמא יהפכו החטופים לעסק מכניס. עסקת טננבאום - פרט להיותה מושחתת ומסריחה מאוד מוסרית - חיבלה קשות בביטחון ישראל, וצימקה ברגישות ובנחישות עוד יותר את כושר המיקוח הישראלי ואת ההרתעה הישראלית.
איך יוצאים מזה? הבעיה העיקרית של כל מדינה אינה רק כיצד להיכנס למלחמה (לפעמים זה אינו תלוי בה), אלא, בעיקר, כיצד יוצאים מזה. במקביל לניהול המלחמה, יש לתכנן את סיומה. ב"שלום הגליל" לא רק שצה"ל נכשל בביצוע כמעט כל שלב במבצע, אלא שהוא איבד את הכיוון ואת השליטה, ושקענו לעוד שני עשורים בבוץ הלבנוני. בינתיים אנחנו מכים באויב הקל - בלבנונים. זה נכון לצורכי הרחקת המשגרים, המאיימים על מרחב הצפון. אך לטיפול שורש נדרשת מכה בסורים, המפעילים - יחד עם האירנים - את חיזבאללה.
הימנעות מטיפול בסורים תעצים את ההרתעה הסורית, ותכין את התשתית למלחמה הבאה. למעשה, זה יהפוך את המלחמה - ללא-שם בינתיים - בלבנון לעוד מבצע תגמול - כמו אלה, שלא הצליחו לבסס את ביטחון ישראל משנות החמישים ועד עתה. למבצעי תגמול - אפילו ענקיים, כמו "חומת מגן" - יש תוצא (אפקט) מקומי ומוגבל, ואת זה למדנו על בשרנו, אך שכחנו.
המשמעות של פעולת תגמול גדולה נגד לבנון בלבד, שההרתעה הישראלית לא תשוקם - אף כי יבינו, כי יש לנו יבלת משוגעת, ששוב אסור לדרוך עליה.
האמנם זה יעזור לנו מול חמאס? נדמה לי, שכל משוגע באזור יש לו תורה משלו מה לעשות עם היהודים, ואין קשר בין מסקנות משוגע א' למסקנות משוגע ב'. דרך אגב, לא צריך להיות משוגע כדי להבין, כי ישראל נמצאת מאז סוף שנות השישים במשבר מנהיגות, ומונהגת בידי אנשים רופסים, שקל לתמרנם, שאינם עומדים בלחץ, שאינם מסוגלים לעמוד על האינטרסים הלאומיים של עמם וחלקם אף מושחתים עד למעלה מתנוכי אוזניהם. יחסי הציבור, שעושה העיתונות הישראלית למנהיגי ישראל בארבעת העשורים האחרונים, אינם משכנעים, כנראה, את הערבים.
ממה שאנחנו רואים ניתן להסיק, שהיוהרה הישראלית והזלזול בחיזבאללה אין להם על מה לסמוך. חיזבאללה יודעים היטב את מלאכתם. זה גוף קטן מאוד, בעל מוטיווציה גבוהה, חוסן, אמונה בצדקת דרכם ויכולת, שהוכיח את יכולתו בתכנון, במודיעין ובביצוע. ראוי לזכור תמיד, חיזבאללה - המונה בסך-הכל כמה מאות לוחמים - כבר זרק אותנו מדרום לבנון בבושה רבה. הם, כנראה, גם לא מתרשמים במיוחד מכך, שאנחנו שולחים נגדם "יחידות מיוחדות", וגם אינם מחסידיהם השוטים של נווה-תמרי.
ידידי עמיקם כתב: "... נראה לי, שלמרות שלצה"ל היו כמה שנים טובות להתכונן למלחמה הנוכחית, שאופיה היה ידוע מראש, הוא לא ממש היה מוכן היטב. מאידך-גיסא, הפרש העוצמות בין צה"ל לחיזבאללה והפרש החוסן הלאומי בין ישראל ללבנון הם כל כך משמעותיים, עד שאנחנו מסוגלים לנצח למרות זאת (כל זה בהנחה שההנהגה לא תשגה בענק).
"ונראה לי, שגם הפעם הכרעה לא תהיה פה, אלא רק ניצחון בנקודות, שאחריו צריך להתכונן במרץ לסיבוב הבא ...". אני חותם על דבריו בשתי ידי.
לבוא חשבון עם מפקדים נכשלים אני שומע לא מעט ביקורת על כך, שחברי ואני מעירים הערות על ניהול המערכה - כולל רמזים לגבי אי-התאמה של מפקדים כושלים ולגבי הצורך להיפטר מהם במהרה, אפילו לפני ועדת החקירה. לכשעצמי, איני רומז. אני מצביע בריש גלי על הנכשלים, ומציע להיפטר מהם מיד. בעניין הזה חבל לדחות למחר את מה שהיה צריך להיעשות עוד אתמול. ואיני צריך את גיורא איילנד, שיבוא ויטהר שרצים. הרי בגלל יכולתו המדהימה לכתוב ניירות, שאין בהם מאומה, הוא נבחר לטייח ולמרוח את החקירה על המחדל המבצעי ליד כרם שלום.
יכול להיות, שמאוד פטריוטי יהיה להיצמד כעת לעגלת הקרקס, ולהריע יחד עם ההמון הסוער. נראה לי, שלשם כך יש עיתונים ותקשורת אלקטרונית בארץ. הם עושים זאת בחן של דב צולע מרקד. לדעתי, בחינה מתמדת של האירועים - בזהירות מתבקשת, אך בלא משוא פנים - חיונית גם בעת מלחמה. יותר מדי שנים התנוונה מערכת הביטחון תחת חיסיון גורף ובלתי ראוי. בתי-הקברות שלנו מוכיחים את משוגותיה. בעת זו המשכיל צריך להגיב בשום-שכל ולאו דווקא לשיר שירי הלל למערכת ביטחוננו.
מפקדים כושלים, שאינם שולטים בעבודתם, צריכים לעוף עוד במהלך המלחמה. ניסיונם מיותר ומזיק, והישגיהם מצדיקים בעיטה מהירה וחזקה החוצה - בטרם ימיטו עוד כישלונות. שום מאמן כדורסל לא יחזיק על המגרש שחקן ידוע, שאינו מסוגל לקלוע. הוא יורחק אל הספסל, או לחדר ההלבשה.
המלחמה והקרב הם המבחן העליון של מפקד. אם הוא כשל בו, צריך לאלצו לחשוב על שינוי מקצוע. כמדינה, נותר לנו מרווח קטן מאוד של סובלנות לטעויות צבאיות. צה"ל התנוון בארבעת העשורים האחרונים גם כיוון שמפקדים כושלים לא רק שלא הודחו, אלא קודמו בדרגה ובתפקיד, ואף הגיעו לתפקיד רמטכ"ל.
ובמלחמה זו היו כבר כמה וכמה ביזיונות מבצעיים, שיתקשו לעבור עליהם לסדר היום - החדירה למוצב ליד כרם שלום, המארב ליד זרעית, הטנק, הפגיעה באח"י "חנית" ועוד. כמה מתגובות צה"ל מוכיחות, שהוא מנוהל בידי חובבנים ואף למטה מזה.
ועוד הערה: כבוד לאויב אחת הבעיות החריפות ביותר אצלנו הוא הבוז והזלזול, שאנו רוחשים לאויב. חיזבאללה וחסן נסראללה אינם ראויים ליחס הזה. הם יריב קשה, נחוש והחלטי, שצריך להביסו ולהכריעו אחת ולתמיד. זה לא יביא שלום במזרח התיכון, אך יסיר בעיה קשה מעל סדר יומנו. עדיין נחה עוד שנים רבות על חרבנו - בניגוד לדברי נביאי השקר של המזרח התיכון החדש - גם כיוון שהרוצה בשלום ייכון למלחמה.
כל עבודה חלקית במלחמה הנוכחית נגד חיזבאללה הנה בטוחה לבעיות בעתיד - כמו מוגלה, שאין מנקים עד היסוד.
הצורך להביס את חיזבאללה אינו מחייב לזלזל באויב. שאננות וזלזול באויב הסבו לנו כבר מאות הרוגים במלחמות ישראל. הם גם מעקרים את משמעות הניצחון על האויב.
בניגוד לשמועות, שמפיצים בעלי עניין ותומכי הטרור - עשרות ארגוני טרור הוכרעו במאה העשרים על-ידי צבאות, שידעו לפעול בנחישות ובמקצועיות. כל זה ייתכן, וגם אנחנו נוכל לעשותו. כדי להצליח במאבקנו נגד חיזבאללה אנו זקוקים לחוסן לאומי, לנחישות ולאורך-רוח.
