העיקרון ממשלת ישראל והממשל האמריקני סירבו לאשרר את חתימתם על אמנת רומא בכך עמדו על התנגדותם ליטול חלק בבית הדין הבין-לאומי הפלילי, המוקם מכוח אמנת רומא. בית דין זה החל לפעול ביולי השנה. אי הצטרפות ארצות הברית וישראל לאמנה, נועדה לסכל אפשרות של העמדת אזרחים ישראלים לדין.
היועץ המשפטי לממשלה, אליקים רובינשטיין, הוא שהוביל בישראל את ההתנגדות לחתימה על אמנת רומא. רובינשטיין חזר והדגיש שוב ושוב, כי אי אשרור אמנת רומא אינו נובע מהעובדה שלישראל יש מה להסתיר מפני העולם, אלא בשל החשש שבית דין זה ינוצל לרעה, וכדי למנוע חשיפת כוחות הביטחון וישראלים מהדרג הפוליטי לתביעות בהאג. אי החתימה תצמצם חלק מהסיכונים, אמר וציין כי "בית הדין הבין-לאומי הוא נעלם גדול בשבילנו. איננו יודעים מי יהיו השופטים ומי יהיו התובעים. איננו יודעים מה תהיה המשמעות לגבי ההתיישבות היהודית ביש"ע ולגבי שכונות ירושלים, שעל פי האמנה ייתכן שכל בנייה חדשה בהן תיחשב כפשע מלחמה.
כל האמור לעיל הינו במישור הפלילי. ואולם כיצד נוהגת ישראל בבניה, חיילים ושוטרים, כאשר הם נתבעים, בבית משפט בישראל, לשלם פיצויים גבוהים לפלשתינים, המייחסים להם עבירות פליליות ועוולות נזיקין? גם אם חטאו החיילים/שוטרים שעשו את שעשו בעת תפקידם - האם המדינה לוקחת אחריות לנזקים? האם יכולים חיילים/שוטרים לסמוך על המדינה שתגן עליהם ביום פקודה מפני אויבי ישראל, גם אם חטאו ובמסגרת תפקידם עשו שימוש לרעה בכוח משרתם?
לשאלות הללו חשיבות גדולה, במיוחד בימים אלה: בחו"ל, וגם בישראל, מתנהל מצוד אחרי חיילים ושוטרים ישראלים. מועלות נגדם טענות על עבירות ועוולות אזרחיות כלפי פלשתינים. גורמים זרים מסתייעים באנשי שמאל קיצוניים, ואלה האחרונים אף מאיימים במסירת שמותיהם של טייסים וקצינים בכירים לגורמים בחו"ל לשם הגשת כתבי אישום נגד חיילים ושוטרים, בגין פשעי מלחמה לכאורה.
למעשה, באווירה שנוצרה כמעט כל חייל המשרת בשטחים ו/או במחסומים ו/או יוצא לפעילות מלחמתית נגד ארגוני הטרור, חשוף לתביעות אזרחיות. כך לפחות עולה מהתנערות המדינה מאחד מבניה, ממש בימים אלה. ההתנהלות המוזרה של המדינה, המיוצגת בעניין שלהלן על-ידי פרקליטות מחוז תל אביב (אזרחי), מעלה שאלות האם מישהו בפרקליטות מבין בכלל מה שנעשה.
הפרשה הדבר עולה עתה על סדר היום, במסגרת תביעה שהגישו שני פלשתינים: אחמד בשאראת ומוטלק בשאראת, נגד צחי שמעיה ודוד בן-אבו ונגד מדינת ישראל הם דורשים פיצוי כספי בסך 115 אלף שקל בגין נזקי גוף שנגרמו להם ב-1996 לטענתם. בפועל, מדובר בתביעה לפיצוי בגין נזק נפשי.
שמעיה ובן אבו היו אותה עת שוטרי מג"ב. במסגרת תפקידם הם הוצבו במחסום א-ראם, הנמצא בין ירושלים לרמאללה. המדובר באחד המחסומים המקוללים בגזרה זו. פיגועים רבים אירעו במקום. דם חיילים נשפך כמים. באוקטובר 1996 ארבו השניים לתושבים מהשטחים, שניסו להסתנן לישראל. היה זה בתקופת מאורעות מנהרת
הכותל. במהלך המארב הם תפסו שישה פלשתינים שהסתננו, בהם שני התובעים. במהלך העיכוב, ובמשך חצי שעה, הם היכו את השניים, התעללו והשפילו אותם. צלם חובב צילם את האירוע והתמונות פורסמו הן בישראל והן בחו"ל. בעקבות זאת, ולאחר שהתביעה בישראל נלחצה, הוגש נגדם כתב אישום. הם לא זכו להגנה משפטית, מה שהחמיר את מצבם. השניים הורשעו בעסקת טיעון, שלה הסכימו. על צחי שמעיה הוטל עונש של 20 חודשי מאסר, מהם שמונה חודשי מאסר בפועל בכלא אזרחי, ועוד 12 חודשים מעצר בית מוחלט.
בחלוף הזמן התברר כי היתה זו רק "מנה" ראשונה. הפגיעה בשמעיה ובבן-אבו נמשכת בימים אלה, וזאת דווקא מצד המדינה, המתנערת מאחריות לדברים שעשו בעת היותם חיילים/שוטרים. בנוסף, ממאנת המדינה להעמיד לרשותם סיוע משפטי וייצוג הולם. וכך מוצאים עצמם השניים במצב שבו הם נתבעים גם כספית וחשופים לסכנה
שיחויבו לשלם. חשוב לציין כי אין ספק שהמעשים שהשניים עשו ראויים לגינוי ולעונש, השאלה היא האם המדינה צריכה לברוח מאחריותה ולשחרר את עצמה מהנטל הכספי הכרוך בהגנתם.
בצר לו, פנה צחי שמעיה למשטרת ישראל בבקשת עזרה. "אני שוטר מג"ב לשעבר אשר שירת בשטחי איו"ש בתקופת השנים 1996-1995. המקרה בו הייתי מעורב מתייחס למאורעות פתיחת מנהרות הכותל בירושלים... בעת תפיסתם (של המסתננים - י"י) היה שימוש בכוח פיזי, לצורך הרתעה, מה שמאוחר יותר, לצערי, שימש כנגדנו הועמדנו למשפט פלילי בו הואשמנו בתקיפתם של האזרחים...
"אבקש לחדד את המשתמע מכך, ולומר שמשטרת ישראל ביחד עם צה"ל לא נטלו כל אחריות למקרה. מבלי לייחס למקרה אופי פוליטי לצד זה או אחר, ומבלי להתחמק מהאחריות שלי כשוטר מג"ב, הרגשתי חסר אונים ופגוע מכך שבמהלך כל הפרשה אף אחד ממפקדי, נציג צה"ל או נציג משטרת ישראל, לא תמך בי ולא סייע לי. כחייל ידעתי שאני רכוש צה"ל לכל דבר וככזה אהיה זכאי לייצוג ותמיכה שלהם... הנורא מכול היה לרצות עונש מאסר ולחשוב לא אחת שאני קורבן. שאני שירתתי את המדינה שלי והייתי מוכן להגן עליה בגופי, משלם על כך בקשה שבעונשים ומרומה. שהגוף שכל כך האמנתי בו, בגד בי. תחושת הקיפוח וחוסר הצדק שנעשה לי מלווה ותלווה אותי במשך שנים".
על הבקשה הנ"ל השיבה עו"ד מירי שפר, בשם משרד המשפטים. "... לאחר שבדקתי את הבקשה נוכחתי כי לא אוכל להעניק לך את השירות המשפטי המבוקש מהנימוק הבא: חוסר זכאות כלכלית". במשרד המשפטים נימקו, כי תקרת הזכאות הכלכלית לקבלת סיוע משפטי למשפחה בת שש נפשות הינה 5,992 שקל ברוטו לחודש. הואיל ו-"הכנסתך מעבודה והכנסת הוריך על-פי דוח שנתי 2001 הינן 12,894 שקל ברוטו" (לחודש), לא נמצא מקום להעמיד סיוע משפטי". תשובה מוזרה, בלשון המעטה.
ההפקרה ביום 29.8.02 פנה שמעיה אל שר הביטחון בנימין בן-אליעזר. הוא התריע, כי כיום, בעטיו של אירוע שהתרחש לפני שש שנים כאשר שירת כאיש מג"ב, הוא נרדף. "אני עומד, לצערי, מול שתי תביעות שהוגשו נגדי ונגד מדינת ישראל. תביעות אלו מתבססות על כתב האישום הפלילי בו הואשמתי. מהות התביעות - פיצוי כספי בסך 250 אלף שקל. בימים אלה הודיעה לי פרקליטות המדינה כי אין בכוונתה לייצג אותי במשפט ושעליי להתגונן בעצמי". שמעיה הלין בפני השר כי בקשותיו מגורמי הביטחון (צה"ל) ומשטרת ישראל לקבל סיוע משפטים, נענו בשלילה. "כל חטאי היה להילחם למען ביטחון המדינה, ביטחון שחשיבותו לא נופלת במיוחד בימים טרופים אלו..."
בכתב ההגנה שהגיש צחי שמעיה, באמצעות עו"ד פואד חיר ושלומי גמבש, שהוא יוצא נגד ההתנערות ממנו על-ידי המדינה. "הנתבע יוסיף ויטען כי למיטב ידיעתו מדובר בפעם הראשונה בתולדות המדינה בה פרקליטות המדינה, בשם מדינת ישראל, מתנערת מכל אחריות לכוחות הביטחון ושולחת מסר אישי לכל חייל/שוטר/איש ביטחון באשר יהא, לפיו ניתק הקשר המשפטי בינו לבין המדינה מן הפן האזרחי, וזאת חרף העובדה שעל-פי כל דין, החייל פטור מאחריות נזיקית למעשיו במהלך שירותו הצבאי כ-'שלוחה של המדינה'. מכאן לא רחוקה הדרך להעמידו בפני בית המשפט הבין-לאומי לפשעי מלחמה בהאג".
ומה כותבת המדינה לבית המשפט? האם היא לוקחת אחריות על מעשיהם ו/או על הנזקים שנגרמו? לא ולא. בכתב ההגנה שהוגש מטעם המדינה, נטען כי כיוון שמעשיהם של הנתבעים הינם בבחינת תקיפה שלא כדין, אין המדינה נושאת באחריות שילוחית למעשיהם אלה. המדינה, נטען, חוזרת על טענתה כי "לא התירה, לא אישרה ולא אישררה את מעשה התקיפה וכי אינה נושאת באחריות בגינה".
הרחבנו קמעא בתגובות הצדדים לבית המשפט, נוכח המשמעות העולה מהדברים. עולה מהם, כי חיילי צה"ל, שוטרי מג"ב ובעצם כל יתר כוחות הביטחון, באשר הם, אינם מוגנים. אם יחטאו ויורשעו בעבירה פלילית כלפי פלשתיני - גם אם עשו זאת (וזה
המקרה כאן) מתוך אמונה פנימית שכך יש לנהוג לטובת המדינה ולחזק את כוח ההרתעה כלפי המסתננים - הם יהיו חשופים לתביעה אזרחית. המדינה לא תעמוד לצידם בעת צרה, ולא תעניק להם את המינימום המתבקש: סעד משפטי. עמדה מוזרה זו משחקת לידי הסרבנים, החותרים תחת אושיות מדינת ישראל.
