המלחמה בלבנון נפתחה עם "חומת מגן" אזרחית. התושבים תמכו, עודדו, הצדיקו, ישבו במקלטים, בכו בשקט על ההרוגים, וגיבו את צה"ל. הקשישים התאפקו, הילדים שתקו, ובעורף אמרו: "אנחנו עם חזק".
ברקע הדברים, ראוי כי נשאל: האומנם? עד כמה באמת חזקה הרוח הישראלית לנוכח חוסר האונים הזמני? כשבועיים לאחר תחילת הלחימה, נראה כי מתגלים בקעים ראשונים בנפש המלחמתית. קו אדום נחצה. מספר הנפגעים גדל, החיילים בעומק לבנון נהרגים, והקטיושות? - אלה עוד ממשיכות ונוחתות כמטר גשמים.
עיקר השבר נובע מהפער התודעתי בציבור הישראלי. בתחילת הדרך, בראשית ימי הלחימה, צפה ציבור החזית והעורף בקרקס הפעלולים של חיל האוויר. ההישגים היו מרשימים. באוויר כבר הורגשה תבוסת החיזבאללה. ואז עבר יום, ועוד יום, עברו יומיים ושלושה, שבוע ושבועיים. צה"ל עדיין בשלו, והחיזבאללה עדיין חי ונושם. תושבי הצפון עודם במקלטים, נסראללה ממשיך ומאיים.
הפער העמיק בכירים בצה"ל עמדו מידי יום מול מרקעי הטלוויזיה והצהירו על היחלשותו של ארגון החיזבאללה. אמרו שהוא גוסס, אמרו שנסראללה מפחד, העריכו כי לא יחזיק מעמד. השעות נקפו, הימים חלפו, ואותו נסראללה חזר לעצמו, בעוד שתשדורות המצוקה חדלו להגיע מכיוון דרום לבנון, והתחזקו דווקא מכיוון ישראל. מכיוון התושבים. הם מצידם, ממשיכים ויושבים במקלטים כבר שבועיים שלמים.
אכן, הציבור הישראלי התרגל לקסאמים, התרגל לחטופים, התרגל לפיגועי התאבדות בלב המדינה. בשדרות אף רואים את הנחיתות כדבר שבשגרה, ואנחנו חיים כבמלחמה קבועה. השאלה האקוטית היא עד כמה נצליח ונתרגל למציאות הקטיושות מצפון. האלוף אודי אדם אמר לאחרונה כי "ירי טילי החיזבאללה יימשך עוד כמה שבועות". והנה, לפתע, ההרגל לקסאמים האימפוטנטים הפך לטבע של קטיושות קטלניות. ברחוב הישראלי גוברות השאלות; האמון בממשלה כבר לא כביומו הראשון - ובזה נסראללה הצליח. בזה הוא מתמחה.
"אני לא קוצב את זמן הלחימה, אלא העורף הישראלי הוא שמגדיר אותו", הצהיר ראש הממשלה, אהוד אולמרט, בהופעתו האחרונה בפני וועדת חוץ וביטחון של הכנסת. התבטאותו של אולמרט מפליאה, וצריכה להדאיג רבים. האם אין בידי הממשלה אסטרטגיה מלחמתית לשעת חירום? האם - אנחנו - אלה שנקבע עד כמה ארוכה תהא המלחמה? ומה אנו יודעים? חסן נסראללה, מנהיג חיזבאללה, חזר והצהיר כי הוא אינו נלחם על טריטוריה, כי אם על מספר האבדות שיסב לישראלים. הוא אינו נלחם על קילומטרים כי אם "על מספר הקורבנות". ושוב, נראה כי נסראללה הוא שקובע את כללי המשחק. הוא שיוזם, אנחנו שמגיבים. הוא שמנגן, אנחנו שרוקדים.
ארה"ב לוחצת, בלבנון ממתינים לוחמי החיזבאללה ממשיכים להיאבק מול כוחות צה"ל בעומק לבנון. המאבק מתפתח עתה ללוחמה בשטח בנוי, והחיילים עומדים מול מציאות קשה ומורכבת, בייחוד במצבים בהם אין מכירים את שרטוטי השטח לאשורם, עד לאבנים הקטנות שבהם.
ארגון חיזבאללה, המהווה כדיוויזיה אירנית בלבנון, החל את הלחימה עם כ-12 אלף רקטות מסוגים שונים, ממשיך לגלות כוח עמידה, ומשגר כמאה קטיושות מידי יום. נסראללה, מצידו, עשוי לשרטט בקרוב משוואה חדשה אשר תרתיעה את עורף ישראל, תוך ביסוס מאזן תגובה מחודש. מכאן, אין מן הנמנע כי הוא יגדיל את טווח הירי לעומק ישראל, ככל שהכוחות ימשיכו לזרום צפונית לתוך לבנון.
במקביל, ממשיכה ישראל לקבל איתותים מגורמים אמריקנים, ואף מחלקים בקואליציה הלבנונית, אשר ממתינים בקוצר רוח לסדקים המיוחלים בשדרתו של החיזבאללה. בארה"ב מבקשים "להאיץ את הקצב", ויודעים כי עד שלא תהא תוצאה צבאית ברורה בשטח - הנוצרים והמתונים בלבנון יפחדו להרים ראש; אותו ראש שאמור להוות את המשענת ללגיטימציה הבינלאומית של ישראל. הנה כי כן, הכל נראה עתה כתלוי בשריריו של נסראללה. והוא, כך נראה, התכונן לכך היטב כבר שש שנים שלמות.