בשירותי הסדיר בצה"ל כמש"ק ביטחון שדה, אחד התפקידים שמילאתי היה מניעת פגיעה במוראל ואכיפת החוק לגבי אלה שפגעו. מאז עברו עשרות שנים, והמודעות לחופש הביטוי גברה.
זאת ועוד, התקשורת התפתחה והסתעפה, וכיום, כשהתקשורת כוללת גם את המרחב האינטרנטי שהוא כמעט בלתי מוגבל - קשה שבעתיים להחיל את חוקי הצנזורה הלכה למעשה.
אחזור לתפקידי בשירות סדיר בצה"ל: המניעה והאכיפה עליהם אני מדבר, היו עניין שבשגרה, נושא לטיפול יום יומי, לאו דווקא בעת מלחמה. כיום - אנו במצב של מלחמה מול אויב שרוב משאביו ועיקר מאווייו הם פגיעה באזרחים, נשים וטף, לכך מכוונים כלי הנשק שלו ולאור כוונות זדון אלו, שאינן מקובלות על שום ארגון ומדינה, הוא נערך לתקיפה מתוך מבני מגורים מאוכלסים, ביודעו כי אנו - שלא כמוהו - בעלי מוסר אחר, והרעיון ברור.
אודה: אני מתגעגע לצנזורה כפי שהיתה אז. הגעגועים הללו אינם נוסטלגיה, אלא פרקטיקה; הם אינם בגדר מאוויי נפש, אלא פועל יוצא של הערכות שכליות וניתוח קר של הזירה התקשורתית, המתנהלת בצד הזירה המלחמתית.
אולי דווקא יש צנזורה, אבל היא לא אפקטיבית, בגלל ביטול/שינוי חוקים ותקנות ו/או בגלל הימנעות מכוונת מאכיפה. כבר נאמר כי קשה לבצע אכיפה בתקופת המחשוב ואינטרנט. כפתרון וכתשובה לטענת הקושי הזה, אצמיד שתי הערות:
א. קשה - פירושו: אפשרי.
ב. לא הכול קשה - אפשר להתחיל עם מה שקל.
לגופו של עניין, הייתי מתחיל את הסקירה כמה שנים לאחור, כי כך היא דרך הטיפול בנושאים תקשורתיים החודרים אט אט ובהתמדה לתודעה.
וזאת הדוגמא ההתחלתית:
בעת מאבק מתמשך עם הטרור, מול אוטובוסים מתפוצצים בלב אוכלוסיה אזרחית, אמר ראש הממשלה דאז אהוד ברק, כי לו הוא היה נער פלשתיני, היה מצטרף לארגון טרור. אמירה זו מוכיחה יותר מכל עד כמה חסרה הפונקציה של הצנזורה ככלי אפקטיבי.
בכל התקופה ההיא, וברציפות עד עתה, הראו לנו על המרקע חיילים במדי צה"ל ושוטרים במדי משטרת ישראל בוכים באבלם, בטענה ש...הבכי הוא אנושי.
האמנם זו טענה, המהווה הצדקה לביזיון הזה? האמנם ראוי להראות כל דבר אנושי על המרקע? [צריך שאביא דוגמאות לאבסורד הזה?]ועוד ראינו - חיילים [שוב - במדים], בתפקיד, האמורים להוות גורם מרתיע כלפי האויב, מבקשים שלום.
מדובר בחיילים בכל הדרגים - מהטוראי המתראיין תוך כדי מנוסה מבוהלת מלבנון, ועד האלוף המתראיין בצורה מתוחכמת וטוען בפרהסיה כי הצבא לא מסוגל להכריע את הטרור וכי הדרך היחידה היא הידברות.
ומה כל זה שייך לצנזורה, ומה אמור הצנזור לעשות בנידון? פשוט מאוד: לשים להתבטאויות הללו סייגים ברורים, למנוע, ולאכוף את החוק כך שלא תהיה פגיעה במוראל במיוחד בזמן מלחמה.
וטרם דיברנו על צילומי פגיעות בעורף הישראלי, על חשיפת מצוקות ואף עידוד בכיוון זה למען הרייטינג, התמקדות בפגיעות האויב בנו כולל ציונו לשבח במישרין או במשתמע, טרם דיברנו על ראיונות עם גורמים עוינים בעת המלחמה כאילו היו פרשנים אובייקטיביים, טרם דיברנו על הרשות שניתנה למתראיין מעל המרקע הרשמי של המדינה - להשיג, אפילו עובדתית, על הודעות רשמיות של הצבא כפי שהן מובאות על-ידי דוברת צה"ל, ועל עוד תופעות שאין מקומן בעת לחימה.
קל לו לצנזור, להחזיר את גלי צה"ל לחיק הצבא ולנטרל תחנה זו מעבירות ביטחון שדה שעיקרן פגיעה במוראל בעת מלחמה. כיום יש בגלי צה"ל כמה עובדים בכירים שהם אומנם מוכשרים מאוד - אך אינם מתאימים לתחנה זו.
קל מאוד לצנזור להימנע ממתן אישור לכל חייל להתראיין, וכאשר ניתן אישור כזה, הוא יינתן רק לאחר תדרוך ותזכורת מתאימים. והיה והאלוף מסרב לעמוד בתנאים מטעמי מצפון - יחכה עם שחרור דעותיו עד לאחר שחרורו מהצבא, שייתכן ויוחש לאור עמדותיו המנוגדות לעקרונות הצבא, שהם שונים במקצת מהעקרונות החלים מחוץ לצבא.
זה לא דמוקרטי? נכון, הצבא לא דמוקרטי, מעולם לא היה כזה, ולא צריך להיות כזה. יכול ומוסמך הצנזור, להוריד הוראות צנזורה על העיתונות הישראלית ועל כל כתב עת הרואה אור בארץ, על תחנות הרדיו הישראליות, על תחנות הטלוויזיה, ועל ציבור העיתונאים - כל עיתונאי הפועל בארץ + כל עיתונאי בעל אזרחות ישראלית הפועל בחו"ל.
זו פגיעה בחופש הביטוי? האמנם? הצנזור אמור לפעול במטרה להבטיח שלא תהיה פגיעה בצבא בזמן מלחמה - וחזקה עליו כי שיקול דעתו הוא כללי ומתחשב בכל הגורמים. שיקול דעת כזה לא ראוי להפקיר אצל מי שמתפרנס מהרייטינג, כי הוא לא אובייקטיבי ונגוע באינטרסים אישיים. שיקול זה לא ראוי להפקיר בידי המתראיין השש לנצל כל במה המבטיחה את תמונתו בעיתון ואת דמותו במרקע.
בשיקול דעת כזה אין לסמוך על מומחי תקשורת, כי אלה אינם מומחים לענייני צבא, ולבטח אינם בעלי מידע צבאי מסווג שרק בידיעתו רואים את התמונה הכללית.
הצנזור הצבאי צריך לקום לתחייה ולעבוד שעות נוספות בעת מלחמה.