שתי תמונות אקראיות ממסכי הטלוויזיה ביום אחד. הראשונה - תמונה מצור שבדרום לבנון: גבר מוצא מבין ההריסות, מאובק ומיוזע. "מה עם בני משפחתך?" הוא נשאל על-ידי הכתב הזר. "הילדים נהרגו, אבל זה לא חשוב, העיקר זה הכבוד" - משיב הלבנוני בחיוך של גאווה. לא היתה בפיו מלה רעה אחת על חזבאללה, אנשי הטרור, שלוחי אירן וסוריה, שהשתלטו על עירו והמיטו עליה את ההרס והאבדון.
תמונה שניה - מערוץ 2 של הטלוויזיה הישראלית: מני פאר מנחה דיון על ההפגנות נגד המלחמה. לאולפן נקבצו ארבעה. שלושה מהם מבקרים את ישראל, אחד מגונן עליה. בין השלושה - האחת צעירה ערביה רהוטה, שמדקלמת אחד לאחד את פסוקי התעמולה החזבאללית; השניה - גברת מ"ארבע אמהות", אלה שלחצו את צה"ל בשנת 2000 והביאו לבריחה אל הגבול הבינלאומי, לועסת את אותן מאנטרות מלפני 24 שנה; השלישי - פרופסור להיסטוריה מאוניברסיטת תל אביב, מלא חשיבות עצמית, איש היסטרי והזוי, שמאשים את ישראל על "תגובה לא פרופורציונית". בכך חוזר הלה כתוכי על הטענות האנטי-ישראליות של יפי הנפש בסקנדינביה הרגועה.
אל השלושה מצטרף למעשה המנחה מני פאר, בשאלות-מן האו"ם שהוא מציג לפאנל, כאילו מדובר באיזו מלחמה בקמצ'טקה.
עו"ד יורם שפטל, המשתתף היחיד שזומן לאולפן כדי להציג עמדה הפוכה, כלומר פרו-ישראלית - לשם שינוי, אך לא לשם איזון - היה צריך להפגין הרבה קור רוח ואיפוק מול המיתקפה המילולית שניטחה עליו, על צה"ל וחייליו ועל ישראל בכלל. דבריו נבלעו בשטף המלל הצרחני מצד השלושה.
אני בטוח, שבין הצופים בערוץ 2 באותן דקות מזעזעות, היחס היה לחלוטין הפוך. על כל שישה עד עשרה צופים אולי אחד צידד בעמדות שהביעו השלושה, וגם הוא לא באותה התלהמות אנטי-ישראלית. מילא השלושה - יחזיק כל אחד ואחת מהם בעמדותיו ויאשים את ישראל. אבל מדוע ערוץ 2 צריך לתת להם את הבמה? מדוע יחס המשתתפים באולפן לא היה הפוך, לפחות כמשתקף בדעת הציבור בארץ?
מדוע כאשר מאמרו של הפרופסור זנד, שאולי הוא בקיא בהיסטוריה אבל לא בהווה, נידחק לשולי העיתון השיינקאי "העיר" - הערוץ הטלוויזיוני המוביל מעניק לו את קידמת הבמה להשמיע מעליה את הגיגיו הסוטים ולהרחיק רבבות צופים אל הערוצים האחרים, למשל רשת "פוקס" המאוזנת?
תמונת המצב התקשורתית בלבנון או בכל מדינה ערבית-מוסלמית לעולם לא תוכל להיות הפוכה. אולי כן, כאשר מדובר בענייני כבוד לאומי. גם אצלנו יש כבוד, כבוד לאומי, אבל לא פנאטי-פאשיסטי כזה שמונע בעיקר משנאת הצד השני. כבוד ותחושת צדק שוררים לשמחתנו בעיקר בקרב החיילים-הלוחמים, שעל גבם מתנהל מרתון של פרשנויות והצעות של יושבי-אולפנים-ממוזגים.
טוב שהלוחמים יודעים לשם מה יצאו לקרב ועל מה הם מסכנים את חייהם. השאלה היא, אם צריך להילחם, להיהרג, להיפצע, כדי שאותם תמהונים כדוגמת אותו זנד יוכלו לברבר מאחורי גבם את דברי ההבל שלהם?
מה שבאמת לא יכול לקרות בצד הלבנוני הוא דיון טלוויזיוני, בעיצומה של מלחמה, תחת הכותרת - האם מותר להפגין בחוצות ביירות נגד חיזבאללה ונגד אירן? הדיונים היחידים המתנהלים בלבנון האומללה, הם סביב הנושא, איך לחזק את הטרוריסטים ואיך לעודדם כדי להמטיר עוד ועוד טילים על חיפה, ומעבר לחיפה, ומעבר-מעבר לחיפה.
לא יתארחו באולפנים שם ובשאר תחנות הטלוויזיה הערביות טיפוסים מהזן של זנד או מנחה מסוגו של פאר, מעין אל-זנד ואבו-פאר משלהם, שיעיזו לקיים, בעת שהחיילים מסתערים על עמדות הטרור ומשגרי הטילים, דיון בשידור חי שבו שלושה יבקרו את החזבאללה ואחד יגן עליו, והמנחה יישב בחיבוק ידיים, מתמוגג ומתענג על ה"שאו" שמתנהל בניצוחו (האם לגם איזו כוסית טובה בטרם עלה לשידור?)...
אז נכון, כמו במלחמות העבר, גם במערכה הצודקת הנוכחית צצים לנו כברפלקס-מותנה הזנדים, הפפאים, השולמית-אלונים, האבנרים ושאר תוקעי-מקלות מן השמאל הקיצוני. ואולם ככל שהם שוליים כך הם זוכים לבימות תקשורתיות ללא כל פרופורציה, במטרה להרחיב את מעגל תומכיהם ואת יכולת השפעתם ההרסנית. השיטה שלהם בדוקה: מפרסמים מודעה בעיתון הארץ על "פשעי ישראל", מחתימים כמה עשרות שמות, עושים הפגנה עם דגלים אדומים ושחורים - ומובטח להם שדובריהם המוכרים יוזמנו מיד לאולפנים.
אבל אפשר הפעם להתברך בהפתעות נעימות בדמותם של יהושע סובול, יורם קניוק, אמנון רובינשטיין ועוד אנשי שמאל מובהקים כמותם, שלפתע נפקחו עיניהם לראות את האמת המזרח-תיכונית המרה, את השנאה המוסלמית-פונדמנטאליסטית המפעפעת נגד ישראל והעם היהודי, וקמו להצדיק במאמרים ובראיונות את המלחמה שנכפתה עלינו. בכך הם מזכירים את משה שמיר ז"ל, את אהרן מגד יבל"א וסופרים נוספים מן השמאל, שדעתם השתנתה מן הקצה אל הקצה בעקבות מלחמת ששת הימים.
הנה כי כן, תוצאה חיובית אחת כבר יש לנו בלחימה הנוכחית בדרום לבנון. אני רק מקווה, שמכאן ואילך - ערוץ 2 ומני פאר לא יטילו עליהם חרם.
